על כוס קפה: סיפורי מאניה – חלק ב'

אז כמו שסיפרתי בפוסט הקודם, פ', בחור מהשכונה, היה בתחילתו של התקף מאניה מופלא. אחרי שאמרתי לו להיפטר מחליפת החסיד שלו, שבכל פעם שהוא לובש אותה גורמת לו לאפיזודה, הוא כמובן לא הקשיב. לפני כמה שבועות קיבל התקף נוסף וזיהיתי את זה כשהתחיל להתהלך לו ברחובות עם החליפה, הציצית על החולצה, כיפה גדולה, עיניים אדומות. נראה כאילו התעורר בבוקר ואלוהים נגלה אליו ואמר, "לך לך ברחובות העיר, הוצא את יהודי העיר העומדים בדרכך מכל דעת. של מוחך מעל ראשך."

אבל הפעם זה היה שונה.

בשנה האחרונה הקשר בינינו התאדק קצת יותר, הוא נהג להזמין אותי לאכול אצלו כל שני וחמישי, הגיע לעזור לי כשעברתי דירה, קנה אוטו חדש בעזרת הלוואה ממני שיום למחרת החזיר, הקפיץ אותי מדי פעם מפה לשם כשהייתי צריכה, לפעמים גם כשלא הייתי צריכה. באיזה שלב, נתפס עלי חזק. הוא הציע לי טרמפ, ואמרתי אין צורך. הוא התעקש והתעקש, "אקח אותך עד הבית, מה אכפת לך, אני אוהב לנהוג." הכרחתי אותו להבטיח שינהג בזהירות כי כבר הורגש שהוא אינו עצמו לאחרונה, והוא הבטיח אז נכנעתי. טעות גדולה. זו היתה נסיעה סיוט. לא מספיק שעשה מלא עצירות בדרך כדי לשלוח מיילים, לבקר חבר או לעצור לפיפי, תמיד עצר באמצע שום מקום עד שנאלצתי לצאת מהאוטו ולהתחיל ללכת בשול הכביש רק כדי להשתחרר ממנו. הרגשתי כמו אסירה ברכב. הוא התחיל לנסוע אחרי, מבקש שאכנס, מבטיח שאין יותר עצירות ושהוא ייקח אותי עד הבית, ושוב נכנסתי. הוא נהג כמו משוגע, בדק הודעות בטלפון באמצע נסיעה, לא הסתכל על הכביש. נאלצתי לפתוח את הדלת באמצע הנהיגה כדי לגרום לו לעצור, מאחר ולא נתן לי לצאת מהאוטו מרצוני. "אני לא מתה לך באוטו, פ'! רוצה למות, סע כמו משוגע כשאתה לבד." מזל שלא הייתי רחוקה במיוחד מהרכבת. כל כך כעסתי שכמעט קיוויתי שיעשה תאונה וישבור איזו רגל.

למחרת מצא אותי יושבת מחוץ לתיאטרון ומעשנת סיגריה. הלך אלי בהליכה המהירה הזאת שלו כאילו רודף אחריו שד או משהו והושיט לי שקית.

"מה זה?" שאלתי.

"סנדוויץ'. שיהיה לך לעבודה, כי אין לך כסף לאוכל." הוא אמר.

"סליחה?"

"הכנתי לך סנדוויץ' לעבודה."

אחד הנציגים בדיוק גם ישב על סיגריה כמה מטרים משם ושמע הכל, הרגשתי שבא לי להעיף לי אגרוף לפנים, "אתה צוחק עלי? למי אין כסף, הרגע אכלתי. תעוף מפה עם הסנדוויצ'ים שלך ותפסיק להגיע אלי לעבודה."

"אבל אין לך כסף, את אמרת לי."

"בחיים שלי לא אמרתי לך כזה דבר, פ'! יש לי עבודה ויש לי כסף, תעיף לי את הסנדוויץ' שלך מהפנים ותסתלק."

הוא לא הסתלק מיד. התחיל לספר לי שהוא צם רמדאן עכשיו כי הוא דרוזי. כן כן, קראתם נכון. הבחור הלבוש כחסיד, החליט שהוא דרוזי, ולכן צם רמדאן. מי שימצא יותר סתירות הוא המנצח.

ידעתי שהוא בשלב ההיפומאניה ושכל זה תוצאה ישירה של התופעה, אז החלטתי להתרחק ממנו לכמה ימים, אולי גם לתמיד כי הוא מרגיז, אם כי הוא לא הפסיק להתקשר ולהתחנן שאקפוץ לבקרו. לבסוף ציינתי שאבוא ללא יותר מחמש דקות כי אני גמורה ועוברת ימים לא קלים, רק רוצה לישון. כשהגעתי מיד התנפל עלי שהוא צריך 444 שקלים.

ישנו חתול בשכונה בשם אלברט, ואלברט הוא חתול חופשי אבל יש לו בית, אפשר בקלות להבין את זה מהעובדה שיש לו שם וקולר כחול סביב הצואר. בכל פעם שפ' השאיר את החלון פתוח, הופ קפץ אלברט פנימה והחל שורט את רהיטיו. פ' התכעס כי אלברט הוא חתול חופשי, וכמו כל החופשיים, מטונף. מטנף לו את כל הבית, ישן על הספה וממלא אותה פשפשים. כשחטף מאניה שלישית לשנה זו, לקח אותו והחליט שהוא שלו.

"לקחתי את אלברט לוטרינר." הוא אמר, "הוא עשה לו את כל הזריקות ועכשיו יש לי שם חוב של 444 שקלים. אני אחזיר לך כמו שהחזרתי לך על האוטו, בקרוב אני מקבל משכורת."

בלי לומר מילה, קמתי מהספה והלכתי לכיוון היציאה. הוא רץ לפני אל הדלת ונעל אותה כשהוא ממשיך לעמוד ביני לבין היציאה. בדיוק היה לו טלפון והוא ענה. התחיל לדבר בצרפתית עם דודה שלו.

"פתח את הדלת, אני רצינית. פתח אותה או שאני מתקשרת למשטרה." אמרתי. דווקא בקול רגוע מאוד יחסית למישהי שהתעסקה עם בחור היפומאני המנסה לנעול אותה בביתו.

הוא התעלם ממני, המשיך להחזיק את הדלת עם המפתח ולדבר עם הדודה. אז עשיתי את מה שכל חבר אמיתי היה עושה ברגע כזה ונתתי לו בעיטה באשכים, פתחתי את הדלת ושמתי ריצה החוצה. עד שהגעתי לקפה של ב' כבר די נרגעתי ושתיתי כוס בירה. הוא התקשר אלי בלי סוף כל אותו ערב.

למחרת בדרך לעבודה, ירדתי מהרכבת ובעודי צועדת אל היציאה מהתחנה ראיתי את פ' יוצא מדלת אחרת. הוא היה עסוק עם הטלפון ולא הבחין בי אז הלכתי מהר כדי שלא יראה אותי. צעדתי במהירות, רק שלרוע מזלי, הבית שלו והעבודה שלי הם באותו הכיוון. ידעתי שהוא הולך כנראה הביתה כי זה הכיוון אליו הלך, אז הלכתי מהר והרבה לפניו ונכנסתי לקפה של ב'. אמרתי לעצמי, אחכה כאן קצת עד שיתרחק ואז אמשיך לעבודה, כי אחרת לא ישחרר ממני. אבל כמו שאמרתי, רוע מזלי… והוא החליט להתיישב בחוץ. הוא ישב שם כל כך הרבה זמן שכבר התחלתי לאחר לעבודה. ב' כבר מכיר אותו והתקשר למשטרה, "יש כאן בחור שבעבר היה עושה אצלי הרבה בלגן. הוא במאניה וגם מטריד פה איזו בחורה. אם תוכלו להגיע ולקחת אותו מכאן." אבל במשטרה אמרו שאם הוא לא עשה שום דבר, אין להם סיבה לפנות אותו ממקום ציבורי.אחרי שכבר ידעתי שהאיחור שלי מובטח, החלטתי לקחת סיכון ופשוט לצאת וללכת כמה שיותר מהר בתקווה שהוא לא ישים לב. ידיד שלי שבדיוק גם היה בקפה, הציע שיצא ויסיח את דעתו. זה עבד, יצאתי, הוא לא הבחין בי והלכתי במהירות לכיוון התיאטרון.

אני לא יודעת אם ראה אותי והיה לו מאוחר מדי לתפוס אותי או שלא ראה אותי כלל, אבל כשעה לאחר מכן התקשר אל המוקד. כמובן, אם ג'אם לא עונה לטלפון הנייד, בטח תענה בעבודה כשהיא חייבת. כששמעתי את הנציג אומר, "מי זה, פ'?" נבהלתי, אבל הייתי בשיחה ולא יכולתי להגיב. המשכתי את השיחה כרגיל, וכשסיימתי אמר לי הנציג שפ', "זה שעבד פה פעם", מחפש אותי.

"אל תענו לטלפונים ממנו, תעשו לי טובה." אמרתי, "הבחור שוב התחרפן והוא מטריד אותי."

הוא לא הפסיק להתקשר. כל מי שענה חטף ממנו צעקות. ביקש לדבר איתי, אמר שאם לא יתנו לו לדבר איתי יתקשר למשטרה, איים על חייה של אחת הנציגות. לבסוף לקח איש התחזוקה את הטלפון בפעם העשירית שהתקשר, "תנו לי, אני אראה לו מה זה." אמר בקול השוטר המתנשא שלו.

"פ', מה אתה רוצה?"

האזנתי לשיחה מהטלפון השני כששני נציגים והמנהל שלי מאזינים לצדי, "תן לי לדבר עם ג'אם."

"היא בשיחה כרגע, איך אני יכול לעזור?"

"תגיד לה שאני צריך שתשלם 444 שקלים במזומן לוטרינר, ומחר אחרי שאקבל משכורת, אשלם לה בצ'ק. תגיד לה שאני צריך את הכסף דחוף או שאצטרך לעבוד בתור שליח ברמי לוי. תגיד לה שהחברה שלי רעבה כי אין לה כסף לאוכל! תגיד לה שתביא לי את הכסף כי אני יודע שיש לה עשרים אלף שקלים בבנק, הבנת? תגיד לה שתשלם!"

רציתי לקבור את עצמי. כל מי שאני עובדת איתו חושב שהמשוגע הזה יודע כמה כסף יש לי, חושב שאני חייבת לו כסף על איזה וטרינר וחושב שהקשר שלנו הוא מעבר למכרים מהשכונה. חוץ מזה שהבחורה שהוא אמר שהיא חברה שלו ורעבה היא בכלל לא חברה שלו, זו הידידה הדרוזית שיש לה חבר ועבודה מאוד מכובדת, הוא הרבה יותר רעב ממנה. המנהל שלי היה מלא בשאלות וכך גם הנציגים האחרים, ובאופן טבעי התגוננתי. אמרתי שהוא מדבר שטויות, שהוא לא יודע כמה כסף יש לי בבנק, שהוטרינר זה שיגעון שלו שאין לי שום קשר אליו ושיפסיקו לענות לו כבר לטלפונים. איש התחזוקה עוד האשים אותי, כמו שאנשים אינטלגנטים נוהגים להאשים קורבן לאונס בלבוש שמלה קצרה מדי, "למה את בכלל בקשר איתו? למה אמרת לו כמה כסף יש לך בבנק?"

"לא אמרתי, הוא ממציא. הוא לא שפוי, אתה לא מבין? אני לא קשורה אליו בשום צורה. הוא נתפס אלי מאז שהתחיל לעבוד פה. כל הקשר שהיה בינינו זה מלצרית ולקוח. אני הקורבן פה."

והגאון המשיך, "אבל למה שתספרי לו כמה כסף יש לך בבנק?"

בסוף לא יכולתי לסבול את זה. יצאתי לסיגריה ובאותו הרגע, הידידה הדרוזית שלו מתקשרת אלי.

"ג'אם, הוא התחרפן יותר מאי פעם. לא מפסיק להתקשר אלי. הגיע עד לעבודה שלי לתת לי סנדוויץ', אומר שאין לי כסף ואני רעבה, מה הוא דפוק? את יודעת איזה פדיחות עשה לי? אני מפחדת לחזור לכפר כי הוא איים שיסע לשם ויגיד לכולם שאני החברה שלו. יש לי בן זוג, ג'אם, הוא יהרוג אותו וישב על זה בכלא!"

אמרתי לה שגם לי עשה את אותו הדבר יום קודם. מתוך השיחה, שתינו התחלנו לגלות כל מני שקרים שאמר גם כשכן היה שפוי. תמיד מספר לכולם שהיא בת הזוג שלו. מספר לאנשים ששכבתי איתו הבן זונה השקרן. מספר לה שאני שונאת אותה ולי מספר שהיא שונאת אותי. מי יודע מה עוד סיפר. אני מוכרת בשכונה, וזה נשמע כמו קלישאה אבל בחיי שיש לי מוניטין ויש מה להרוס. באותו הרגע הבנתי שמדובר פה ביותר מאדם מאניאק. מדובר פה בבחור שגם כשהוא שפוי כביכול, הוא מניפולטור שקרן ואובססיבי, שאת הקשר איתו אני חייבת לנתק באופן סופי. גמרתי, זהו. אבל קודם הייתי צריכה לנקות את הלכלוך. בדיוק בזמן שאני מדברת איתה, אני רואה מעבר לגדר של התיאטרון את הרכב שלו נכנס לחניה.

"הנה הוא… הוא חונה עכשיו." אמרתי לה כשאני מסתתרת מאחורי פסל ומציצה מעבר לגדר, "הוא בעיר."

"איפה?" היא צעקה.

"ליד התיאטרון, מעל הבית שלו." אמרתי, "הוא נעל את האוטו ונכנס הביתה."

"אסור לו לנהוג, אני אומרת לך," היא אמרה, "חייבים לעשות משהו. הוא עוד יבוא לכפר והוא גם יבוא אליך לנגריה."

עברתי דירה עכשיו וגם התחלתי לעבוד פעמיים בשבוע בנגריה. זה סיפור לפוסט אחר.

הסכמתי איתה, "אני יודעת, הוא גם מסוגל לדרוס מישהו במצבו. אם שתינו יחד נאבק איתו על המפתחות יש לנו סיכוי לחטוף לו אותן, אבל אחרי שניסה לנעול אותי בפנים אני לא נכנסת לשם יותר בחיים."

לבסוף הגענו לרעיון ההגיוני ביותר ואני לא אומרת את זה בקלות ראש: נוציא לו את האוויר מהגלגלים. באמת, לא כביטוי. יצאתי מהתיאטרון ושמתי ריצה אל החניה, מסתתרת בין מכוניות ומנסה לא להיראות, בעיקר מהחלון שלו. הרגשתי כמו בייבי מבייבי דרייבר במרדף המשטרתי. היא הגיעה והתחלנו להוציא לו את האוויר, כל אחת שני גלגלים, עד הסוף. לקחתי גם את הפקקים ושמתי בכיס, אני אפילו לא יודעת למה. אולי מתוך לחץ שיראו טביעות אצבעות. וזהו, נעלמנו. היא אל האוטו, אני בחזרה לתיאטרון.

אבל זה לא נגמר שם.

כל אותו לילה התקשר אלי בלי סוף, שברתי שיא חדש בסינונים. בבוקר, בעודי ברכבת, מתקשר אלי מספר לא מזוהה, אמרתי קריאת שמע שזה לא יהיה הוא ועניתי. זה היה בעל הדירה שלו, אומר שפ' איבד את המפתחות לדירה וישן כל הלילה בחדר המדרגות. "יש לך עותק של המפתח," הוא אמר, "תוכלי לעבור פה לתת לי אותם?"

"אני בדרך לעבודה. אם אתה רוצה את המפתחות, בוא תיקח. אהיה בתחנת הרכבת בעוד עשר דקות. ותבוא לבד, אני לא רוצה לראות אותו."

כשירדתי בתחנת הרכבת חיכיתי כמה דקות ומאזדה לבנה נעצרה לפני. מתוך המושב שליד הנהג הופיע פ', יוצא בסערה ורץ לכיווני. חשבתי שהוא עומד לתקוף אותי, לקחתי את המפתחות והושטתי אותן קדימה כאילו היו חרב. הוא חטף אותן מהידיים שלי והחל לצעוק, "בת שרמוטה! זונה! יש לך חמישים אלף שקלים ואת לא נותנת לי כסף? תמותי, כלבה! זונה!" ונכנס בחזרה לאוטו. איזו עקביות; בהתחלה אין לי כסף לאוכל, אחר כך יש לי עשרים אלף, עכשיו חמישים. אני מתעשרת ככל שהמאניה שלו מתגברת. אנשים הסתכלו מסביב, ראיתי אפילו שני גברים בהיכון לתקוף אותו. תודה לאל שזה היה באור יום. קיללתי את בעל הדירה שלו בלבי והלכתי לדרכי בהליכה רגועה כאילו לא קרה כלום. ברוך שפטרנו ממפתחותיו של זה.

עכשיו הוא באשפוז וכבר שבועיים לא מפסיק להתקשר אלי מגובאינה. אני מסננת ומסננת… אותו, את אמא שלו, את אח שלו. המשפחה הזאת לקחה לי את השפיות. הבחורה הדרוזית גם מקבלת מהם שיחות, אפילו יותר ממני, ומסננת. החלטנו שנלך ביחד איזה יום לתחנת משטרה ונוציא נגדו צו הרחקה.

אבל עבור אלברט החתול, הסיוט רק החל. אלברט היה נעול בביתו של פ' למשך יותר משבוע, ללא אוכל או מים. מצטערת לעצור במתח, אבל זה פוסט לחלק שלישי. הפוסט הזה נהיה סיפור בהמשכים. מקווה שלא התשתי אתכם יותר מדי.

מודעות פרסומת

על כוס קפה: סיפורי מאניה – חלק א'

"לקחתי רכבת לירושלים," זה מה שסיפר לי חבר מהשכונה. הוא נלקח אז לאשפוז כפוי במחלקה סגורה. הלכתי לבקר אותו כי לא הפסיק לבקש טבק. הבאתי לו טבק, כמה קומיקסים שאהב וסנדוויץ'. פיצצו אותו בתרופות, כל הזמן שדיברנו הוא לא הפסיק ללכת מפה לשם, משם לפה. כשדיבר נשמע היה שהלשון שלו או רדומה או מנופחת. תדמיינו אדם שמדבר באופן מאוד רדום, אבל גם מאוד מהיר (כי הוא תמיד מדבר מהר), "רציתי לנסוע לישיבה," המשיך. הוא בכלל לא בחור דתי, אבל יש לו הרבה זיקה אל הדת, "רציתי להביא לרב שלי את הספר שאמא שלי כתבה כדי שיקרא אותו. היא כתבה את קורות החיים שלה וזה ספר מאוד עוצמתי, אפשר להשוות אותו לזוהר! אז נכנסתי אל הישיבה והיו שם כמה חבר'ה דוסים שהתחילו לצעוק עלי ולהציק לי. כשהרב התקרב אלי, מיד כשראה אותי ומסרתי לו את הספר, הוא התעלף. אני חושב שהספר שלה כל כך עוצמתי שהוא פשוט לא יכל להישאר אדיש. לקחו אותו לטיפול נמרץ, ובני הישיבה שם אמרו להם לקחת גם אותי כי אני משוגע, כי הם יודעים שלפעמים אני מתחרפן אבל אני נשבע שבאותו יום לא התחרפנתי, הם שיקרו! אז שאלו אותי איך אני מעדיף ללכת, באמבולנס או בניידת, ולא רציתי אמבולנס כי אז לוקחים אותך לבית חולים רגיל ורק למחרת לפסיכיאטרי, אז אמרתי ניידת. והם הביאו אותי לפה."

אני מניחה שכבר הבנתם עם מי יש כאן עסק. אז תכירו: פ', בחור מהשכונה שקיבל את תפקיד הטפיל בחיי בשנתיים האחרונות.

"אני צריך לצאת מכאן. אני מפחד שיפטרו אותי כי לא הודעתי ואין לי איך להתקשר. ויש לי מבחן בשבוע הבא באוניברסיטה."

הוא התחיל לדבר ולפטפט ולהגיד דברים חסרי היגיון, אז עצרתי אותו ואמרתי, "פ', תקשיב טוב. יש לך עכשיו 3 משימות." ידעתי שהוא אוהב משימות ואוהב לאתגר את עצמו, ובאמת, העיניים שלו נצצו פתאום, "הראשונה, למצוא דרך לתקשר עם העבודה ולהסביר שאתה נעדר לשבועיים שלושה לכל הפחות, מסיבות בריאותיות." הוא הנהן, "השניה, לנסות להשיג את האוניברסיטה ולהשיג מועד ב' למבחן." הוא הנהן, "והשלישית, להתנהג יפה ולצאת מכאן כמה שיותר מהר."

הוא עצם את העיניים והתחיל למספר באצבעות, "תגידי שוב…" הוא אמר, וחזרתי על המשימות שוב, והוא אמר אחרי, סופר כל משימה באצבע. הוא חזר על כך שוב ושוב ושוב. "להתקשר לעבודה… להתקשר לאוניברסיטה… לצאת מפה… עבודה… אוניברסיטה… לצאת מפה…" ואז קראו לו לצאת לסיגריה בחצר.

כל זה קרה לפני כמעט שנתיים.

הכרתי אותו בשכונה. פ' הטפיל היה לקוח שלי בקפה של ב'. לא היה לנו שום קשר מעבר לזה. הוא היה מגיעה עם הכלבה שלו, שותה קפה וכותב. לא מפריע לאיש, שקט כזה שלא מרגישים אותו. השיחה הראשונה שלנו היתה על כתיבה. הוא סיפר לי שבדיוק הוציא ספר ילדים לאור, וביקשתי עותק. כשישבתי לקרוא אותו בהפסקת הסיגריה בחוץ, הוא צילם אותי קוראת. מאז היה בא לקפה לעיתים קרובות יותר. עד שיום אחד ביקש ממני אם אוכל לטייל עם הכלבה שלו מחר, כי הוא נוסע לירושלים. הסכמתי והוא שכפל לי מפתח וכך עשיתי.

כמה שבועות אחר כך, הפסיק להגיע. שאלתי את ב', הבוס שלי, אם הוא יודע מה קרה לפ'. "הוא חטף התקף מאניה," אמר לי, "שוב".

"הוא מניאק?" שאלתי, כי לא סיפר לי, "מה הוא עשה?"

"האידיוט," התחיל ב' לספר, "לבש את בגדי הדוס שלו, חליפת פינגווין כזאת עם ציצית וכובע מטופשים, והלך ביום שישי למסעדה, עשה קידוש בקולי קולות, הפריע לכולם ואז הזמין שרימפס."

צחקתי. האירוניה הצחיקה אותי.

"ואז הוא התחיל להפריע לאנשים, וכשביקשו ממנו לצאת, התעצבן והתחיל לצעוק בחוץ, עד שעברה ניידת והוא התחיל לצעוק על הפרמדיקים ולא לתת להם לעבור כמו איזה אחוז דיבוק. כולם ראו ושמעו את המשוגע. בקיצור, הוא מאושפז."

כעבור כמה שבועות חזר לקפה. הכלבה שלו כבר לא היתה איתו וכששאלתי עליה אמר שאיבד אותה, הבנתי לבד למה. תקופה כלשהי לאחר מכן מישהו מצא אותה והחזירה הביתה, יש לה שבב.

כמה חודשים לאחר מכן זה קרה שוב. כבר לא עבדתי בקפה, עבדתי שחור כמפעילת חדרי בריחה וחזרתי לנקות דירות, ופ' נעלם מהשכונה. רוב האנשים דיברו עליו, על כך שהוא התחרפן לגמרי בקפה של ב' והם צרחו אחד על השני. הוא התקשר אלי כשהיה במחלקה הפתוחה וביקש ממני לטייל עם הכלבה שלו פעם ביום עד שיחזור. כשחזר לשכונה, נראה מעופף יותר. "ג'אם," אמר כשפגש אותי בבית קפה אחר, "אני רוצה להסביר לך מה קרה, אפשר לשבת לאכול מחר איפשהו ולדבר?"

אמרתי לו שאין מה להסביר, אנחנו לא חברים ואלה חיים שלו. אבל הוא לא הרפה, אמר שהוא לא רוצה שאשמע את הרכילויות אלא את האמת. קבענו להיפגש למחרת באיזה בית קפה, שם הוא סיפר לי בפרוטרוט על המאניה, על מה שקרה עם ב' בקפה ועל מה שקרה במסעדה.

העבודה בחדרי הבריחה שיעממה אותי די מהר, אז התפטרתי וחיפשתי משהו אחר. כמעט תלשתי את כל השיערות עד שהצלחתי להשיג ראיון עבודה בתיאטרון. אני מגיעה להתראיין והמנהלים נראו מלאי רושם ממני, נפלו בקסמיי ממש! הייתי מרוצה, ולפני שהלכתי הם ציינו שמיד אחרי, יש מישהו שבא לראיון לאותה עבודה, אז אם זה ילך לו טוב, ואם גם אני אתקבל, כנראה נעשה התלמדות ביחד. טוב. חזרתי הביתה, מאושרת, סוף סוף מצאתי עבודה! אחרי הפרידה מאחנתון, חיפשתי הרבה זמן כפי שאתם בטח זוכרים. ואז היה לי טלפון. אני מרימה, וזה פ'. שואל אם בא לי להיפגש בערב לכוס קפה. חוץ מהפעם ההיא לא נפגשנו אף פעם, קיוויתי שהוא לא מנסה לבדוק אם יש לו איזה פתח למשהו רומנטי, כבר שברתי את הלב לסכיזופרן בעבר והוא התחיל לדבר על התאבדות, אז אני ממש לא רוצה לשבור את הלב לבחור מניאק. אמרתי לו שמגיע אלי הערב מישהו לחגוג את העובדה שמצאתי עבודה, ושגם הוא מוזמן.

"מצאת עבודה? איזה יופי," הוא אמר, "האמת שיש לי ראיון בעוד רבע שעה בתיאטרון פה מתחת לבית."

זה היה צירוף מקרים הזוי. סיפרתי לו ששם מצאתי עבודה, ושסיפרו לי שיש עוד מישהו שמתראיין. כנראה נעבוד ביחד. הוא צחק ואמר, "גדול! אז אם אתקבל ואם לא, אני בא לחגוג אצלך."

והוא התקבל וחגגנו ושתינו יין עם חברים. התחלנו לעבוד בתיאטרון, ואחרי כשלושה חודשים הוא שוב התחרפן. זו היתה הפעם השלישית בשנה אחת. אני רוצה שתבינו: זה בדרך כלל קורה לו פעם בארבע שנים לכל היותר! זה כבר היה ממש מוזר. קודם כל איבד את הכלבה שלו (שוב. היא היתה בפנסיון ושחררו אותה כי הוא לא יצא מבית החולים בזמן לקחת אותה, אז איזה ילד אחד מצא אותה ולקח אותה לאימוץ), אחר כך איבד את כבודו בשכונה ואת בית הקפה האהוב עליו לבילוי, ועכשיו… זה היה בפורים. הוא הגיע לעבודה מחופש ל… תופים בבקשה: חסיד. כשנכנס עמד מולי עם החליפה שלו ואמר, "ג'אם, נחשי למה התחפשתי!"

"לא התחפשת." אמרתי בחוסר סבלנות. אפילו קצת בכעס, כי כבר ידעתי שבכל פעם שהוא לובש את בגדי הדוס שלו, הוא מתחרפן, וכבר אז היתה לי הרגשה רעה.

"כן התחפשתי! אני חסיד." הוא אמר.

"אז לא התחפשת." אמרתי.

"תודה!" הוא קיבל את זה כמחמאה.

וצדקתי – באותו ערב היתה מסיבת פורים של עובדי התיאטרון. כולם שתו ורקדו והיה נחמד, אני כבר הייתי די שיכורה כשקלטתי שהוא לגמרי לא עצמו. קודם כל ביקש ממני משהו לעשן, כשמסרתי לו כעס עלי שנתתי לו מול כולם וטען שאיש התחזוקה (שהוא שוטר בדימוס) חושד בו ושהוא עבר על המגירה שלו וחיפש סמים. כמובן שהכל בדמיון שלו. הוא הלך אל הבופה והגיש לעצמו כמה כדורי פלאפל, סלט וטחינה. ישב על המדרגות והתחיל לאכול עם הידיים. החולצה הלבנה שלו  קיבלה כתם כתום גדול מקדימה וכתם כתום גדול מאחורה, כאילו ירו בו כדור טחינה ענק וזה יצא מהצד השני. הפה שלו היה עטוף מסביב, מהאף ועד הסנטר, על כל הזיפים, בטחינה. זה היה מראה מעורר רחמים.

לפ' יש חברה מאוד טובה, דרוזית קטנה ושתלטנית שהוא עושה כל מה שהיא אומרת כי הוא מאוהב בה. ראיתי שאין עם מי לדבר אז החלטתי שלה הוא יקשיב אם תגיד לו ללכת הביתה ומיד. היא גם היתה ישנה אצלו המון, שניהם לומדים באוניברסיטה הפתוחה והיא מתנחלת לו בבית כדי ללמוד, כי שנאה את הכפר שלה. לא היה לי את המספר שלה, אז בזמן שישב שם על המדרגות וחבש את מסכת הטחינה-ירקות שלו, התכופפתי ואמרתי שאני צריכה את המספר שלה בשביל השותף שלי. כמה ימים לפני כן סידרתי לשותף שלי בזמנו, שהוא שיפוצניק, עבודה אצלה כי רצתה לשפץ. הוא הסתכל עלי בחשד כשהוא ממשיך לדחוף ירקות וטחינה לפה, "בשביל מה?"

"לא יודעת, הוא ביקש. כנראה בעניין העבודה." שיקרתי.

"לא, אל תתקשרי אליה, אני יודע למה את צריכה את המספר!" הוא כעס.

"בסדר בסדר…" מיהרתי להגיד, לא רציתי שיתרגש ויביך את עצמו, כל האנשים שעבדנו איתם היו שם וראו אותו עושה צחוק מעצמו, רובם לא ידעו שיש לו הפרעה, "אל תיתן לי, אבל אני חושבת שאתה עייף כבר וצריך ללכת הביתה לישון."

"ג'אם, אני רעב. לא אכלתי מאז הצהרים!" הוא שוב כעס.

"אין בעיה, תסיים לאכול ואז תלך לנוח, בסדר?"

"אני אסיים כשאני אסיים." אמר.

לא דיברתי איתו שוב בהמשך הערב והלכתי הביתה די הפוכה, שתיתי מלא וויסקי. למחרת היה יום שישי, הייתי אמורה לעבוד לבד. אני נכנסת למטבח לעשות קפה בסביבות רבע לתשע בבוקר, ומי עומד מול הכיור… פ', עם אותם בגדי דוס ואותם כתמים כתומים גדולים על החולצה מקדימה ומאחורה. הוא לקח כוס חד פעמית ונטל ידיים שוב ושוב ושוב. הרגשתי כמו דמות בסרט אימה, הסתכלתי עליו המומה למשך דקה עד שמלמלתי, יותר לעצמי מאשר לו, "אתה עדיין כאן…"

הוא נאנח והסתובב אלי, העיניים שלו אדומות והוא נראה כועס, "יופי ג'אם, עכשיו הפרעת לי לברך. אני צריך להתחיל מההתחלה." והוא נטל שוב ובירך שוב ונטל שוב ובירך שוב.

אחרי שהכנתי קפה, הלכתי למנהל ושאלתי אם פ' היה כאן כל הלילה.

"לא נראה לי," הוא אמר, "קראתי לו לשיחה הבוקר."

ירדתי לעבוד בקופות בקומת הכניסה, והבוס שלי ירד בשלב מסוים ושאל אותי, "ג'אם, את מכירה את פ'. יש לך מושג מה קורה איתו?"

"אתם לא יודעים?" שאלתי.

"המלווה התעסוקתית שלו אמרה שיש לו התקף פעם בהרבה זמן, אבל היא לא עונה לטלפון ואני לא יודע מה לעשות. לתת לו חופשה או שזה ירגיז אותו?"

"הוא יבין שזה בגלל זה ויכעס," אמרתי, "אני מנסה להשיג את הידידה שלו כדי שתיקח אותו לבית החולים, בינתיים תן לו איזה שתי משמרות השבוע וזהו, רק כדי שלא ירגיש שמפטרים אותו."

הוא עשה את זה, אבל לא היה צורך, הידידה כבר הבינה לבד מה קרה, מן הסתם, ושלחה אותו לבית החולים. אבל עד שחזר מבית החולים, המנכ"ל החליטה שהוא מפוטר.

 

כשסיפר לי את הסיפור שלו בביקורי בבית החולים, שאלתי, "כשנסעת לישיבה, לבשת את בגדי הישיבה לך, נכון?"

"לא זוכר." הוא שיקר.

"פ', אני אומרת לך במלוא הרצינות ואני לא יודעת איך לא אמר לך את זה מישהו אחר עד היום – זרוק את החליפה! שרוף אותה מצדי, אבל אל תלבש אותה יותר. בכל פעם שאתה לובש אותה, אתה מתחרפן. אתה לא צריך אותה."

"היא היתה יקרה." הוא אמר.

"היא גרמה לך לאבד שתי עבודות ואת הכלבה שלך, ועוד איך היא היתה יקרה. אני רצינית, כשתחזור הביתה, דבר ראשון שאתה עושה זה לזרוק אותה לעזאזל!"

תוצאת תמונה עבור ציצית

הוא לא הקשיב לי. לפני כמה שבועות קיבל התקף נוסף. אמשיך את הסיפור בפוסט הבא מאחר שהוא ארוך ואני צריכה ללכת. אל תדאגו, זה משתפר. לא בשבילי, לא בשבילו, אבל בשבילכם.

מתוך המגירה: לוטו המדבר

כשהייתי ילד, אספתי מטבעות. היה לי אוסף כל כך עצום עד שבגיל 15 כבר לא נותר לי מה להוסיף,  הכל היה לי. אבא עליו השלום נהג לומר שאיסוף מטבעות, כמו החיים, נהיה יותר ויותר משעמם עם הזמן, בעיקר כשכבר יש לך הכל. ככה הרגשתי באותם רגעים בנוגע להליכה. בתור ילד נהניתי ללכת, כשזה היה חדש. ובימי נדודיי, לצעוד ולטייל כשהיה עוד כל כך הרבה לראות. אבל עכשיו… שביל הצעדים הארוך הסתחרר והתעוות כשהסתובבתי לבדוק אם אני עדיין צועד, כמעט נפלתי כשסובבתי את הראש בחזרה קדימה, וחישה שם יד על כתפי.

"חביבי." הוא לחש, "אני חושב שאני יכול לראות את העיר."

"אתה… מדמיין." אמרתי, "אנחנו… נמות כאן."

"לא לא, תראה. אורות!"

הרמתי את הראש. לא ראיתי שום אורות, רק שממה. מדבר והרים ושממה.

"אתה מדמיין, מהבול." אמרתי, "אוי לי ולמזל המחורבן שלי, בטוח תמות לפניי כמו מוסא המסכן, ואני אהיה תקוע כאן לבד…"

"זה חייב להיות הקניון בעיר הקרובה."

"אל תתחיל לדמיין דברים, כי אז גם אני אתחיל לדמיין דברים. אני צריך אותך שפוי, חישה."

"רגע, זה לא קניון…"

זה לא הרגיע אותי, אבל היה נחמד לשמוע שהוא לא לגמרי איבד את הראש. לרוב, זה היה התפקיד שלי.

"זה דוכן!" הוא המשיך עם השטויות שלו. פלבלתי בעיניי, והן צרבו. "זה דוכן לוטו. אני לא מאמין."

משוגע לגמרי, לא עניתי. אם אי אפשר לנצח בויכוח מול אדם חכם, בטח שאי אפשר לנצח מול אדם טיפש. הוא הוריד את היד מהכתף הנוטפת שלי ודידה במה שנראה שילוב מעניין של ריקוד ועוויתות גסיסה.

"לאן אתה… הולך?" ניסיתי לצעוק, "חכה…" ואז ראיתי את הסנוורים באופק; אורות לבנים וצהובים מהבהבים כמו מכות קטנות של ברק בלב השום כלום, ממצמצות בחינניות, עם זוג מגאפונים יפיפיים למעלה וחלון קטן למטה. זה לא היה קניון, זה היה דוכן לוטו.

חישה רץ, נפל, קם והמשיך לרוץ. רצתי אחריו. נפלתי כמה פעמים, קמתי והמשכתי לרוץ בכל פעם. היינו כמו שני דגים שמצאו חור ברשת, אבל תוך כדי ריצה כבר הייתי מיואש. בטח אין שם אף אחד. סתם דוכן לוטו נטוש בלב המדבר עם זוג מגאפונים וחלון.

"יש כאן מישהו?" חישה דפק על החלון בהיסטריה מבחילה, הוא דפק ודפק והחלון נפתח והיד שלו זינקה פנימה ופגעה במשהו, שמעתי "אווץ'!"

"סליחה… סלחי לי גברת…"

"נוודים מטומטמים." שמעתי קול של אישה מעבר לחלון, "שיט. יופי, עכשיו האף שלי מדמם."

כשהתקרבתי יכולתי לראות רבטה כרוכה בקפידה סביב זוג עיניים חומות ומבריקות, אף מושלם מטפטף דם, וזוג שפתיים אדומות.

"זה באמת דוכן לוטו…" אמרתי לעצמי בקול, "באמצע המדבר."

"סליחה גברת, את בסדר? יש לך אולי כוס מים?"

"תמיד אותו הדבר," אמרה האישה. היא שלפה נייר טואלט מתחת לדלפק ודחסה אותו לתוך נחיריה, "למה אתם תמיד מבקשים מים. יש לי פה כרטיסים ששווים מיליונים וכל אחד שעובר פה תמיד מבקש מים."

"בבקשה…" חרחרתי, "אנחנו… עומדים… למות…"

"טוב טוב… לא צריך לעשות דרמה." היא שלפה מתחת לדלפק ג'ריקן של מים צחים. זה היה מראה מלבב. באותה מידה יכלה לשלוף את האלוהים בכבודו שירעיף עלינו אהבה וברכות. שנינו זינקנו לפני שהספיקה להניח אותו על הדלפק. היא נבהלה וזרקה אותו החוצה, וחישה ואני הנתפלנו עליו. הוא הצליח לחטוף אותו מבין ידיי הלופתות ושתה ושתה ולגם, המים מטפטפים על סנטרו וחזו הערום. נצמדתי לצווארו ושתיתי את מה שנשפך.

"איח. זה דוחה." שמעתי את האישה אומרת.

לאחר ששתינו וסיימנו להתנשף, ואחרי שהיא החליפה את נייר הטואלט בנייר חדש ודחסה גם אותו לאפה, המשיכה ואמרה, "טוב, אז אתם מוכנים להמר קצת, רבותיי?" כשדיברה, הניירות קיפצו מעלה ומטה. יכולתי לראות טוב יותר עכשיו. הציפורניים שלה היו מרוחות בלק אדום והיא שלפה מתחת לדלפק מספר כרטיסים.

"להמר?"

"זה דוכן לוטו רבותיי, אתם מהמרים על מספרים וזוכים בפרסים. קדימה, ההגרלה הבאה תתחיל בקרוב, כל אחד לקחת כרטיס." היא שלפה זוג עטים מתחת לדלפק. חישה חטף את אחד העטים ואני לקחתי את האחר. מילאנו את המספרים. לא התרכזתי יותר מדי במה למלא, יצא לי רצף מספרים שנהגתי להשתמש בו באופן קבוע כשמילאתי כרטיסי לוטו; יום ההולדת של חמסנה הקטנה שלי, יום הנישואין ועוד כמה תאריכים. זה היה רצף חסר סיכוי, אבל לא התכוונתי לשבור הרגלים דווקא בלב המדבר, זה כל מה שחיבר אותי למציאות. כשסיימנו למלא את הטפסים, הנחנו אותם על הדלפק.

"גברת, במה זוכים?" שאל חישה.

"הפרס הראשון הוא עשרים מליון." היא אמרה, "הפרס השני הוא ג'יפ עם מאוורר תקרה, ג'ריקן של שלושים ליטר מים וקערת פירות טריים, והפרס השלישי הוא גמל."

"אוווווו…"

"יש משהו לאכול בזמן שמחכים?"

"אני לא מסעדה," אמרה האישה, "אתם מכוונים לשלם היום?" היא שלחה את ידה.

הסתכלנו אחד על השני, "לעזאזל, מאיפה את חושבת שיש לנו כסף?" שאל חישה, "כל מה שיש עלינו זה המכנסיים האלה והנעליים המרופטות."

היא בחנה אותנו מכף רגל עד ראש, "הן לא כאלה מרופטות…"

בימי נעוריי נהגתי להמר על סוסים. היום אני יודע כמה טיפשי זה להמר, סוסים הם חכמים הרבה יותר מבני אדם, אף פעם לא שמעתי על סוס שפשט את הרגל כי הימר על האדם הלא נכון. אבל כשאין לך מה להפסיד, ובינינו, הנעליים כן היו מרופטות, להמר היה נראה כדבר הגיוני לעשות.

היא נתנה לנו מחצלת בזמן שחיכינו. לא היה לה אוכל, אבל היה לה לוח שש בש, כמה מגזינים ישנים, שמשיה וגראס רפואי. הימים חלפו וגופנו נחלש. המים אזלו ולא היה דבר אחד ללעוס, אפילו לא טבק. שכבנו שם על החול החם, השמים בצבע כחול עמוק והשקט עצום. לא תיארתי לי אי פעם שהמדבר יהיה איום גדול כל כך על חיי, בדיוק כמו שלא חשבתי על הכרישים כאיום על חיי כשהייתי ביבשה. והנה אני כאן. קרה שחשבתי לבלוע את אחת מקוביות השש בש, לגמור את הכל, אבל פחדתי שעד שפעם אחת בחיים משהו יצליח לי, זה יהיה התאבדות, ואף אחד אפילו לא ידע על זה. לפחות אם היו יודעים, כמו מוסא, כשהתפטר מהמפעל וצעק על המנהל מראש הסולם, "אתה לא יכול לפטר אותי, אני מתפטר!" רק שהוא גמר בלשכת התעסוקה, ואני אגמור קבור בחול. על מה אני מדבר… הוא כן גמר קבור בחול, ואפילו לא מצא עבודה אחרת לפני כן. הלשון שלי התנפחה מרעב ועדיין הצלחתי, בעיקר לאחר שקיעת השמש, לפצוח במונולוגים כשחישה מקשיב לי במבט ריק.

"אני לא מבין איך הנמר למשל, איך הוא רודף אחרי אייל למשל, איך הוא מצליח ללכוד את היצור המהיר הזה, כן? לתקל אותו, כן? לאכול את עורו החי, ואז הוא אפילו לא חוגג את הניצחון או רץ לספר לחבר'ה. לא, הוא מסיים לאכול והולך לנוח, ואחר כך ממשיך לארוחה הבאה, כאילו לא קרה לו עכשיו הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לנמר."

לפעמים הייתי עובר התקף פילוסופי, "חישה," הייתי לוחש, "החיים קצרים חביבי, אבל הם גם הדבר הכי ארוך שאי פעם חוויתי."

באחד הימים נשכבתי על הגב, כבר לא יכולתי להחזיק את גופי, כל עצמותיי כאבו ולא יכולתי לראות דבר בשמש החזקה, "אני לא חושב שאשרוד לקבל את הפרס שלנו, חישה…" אמרתי, "לאחר שאמות, אתה יכול לקבל את החלק שלי."

חישה בעצמו היה זרוק לידי, "אל תתייאש, חביבי," הוא אמר, "למות יהיה הדבר האחרון שנעשה בחיים."

היינו שחורים, מזיעים, רועדים, צנומים וחלשים. כבר לא נותר דבר לצפות לו. אולי חוץ מהכסף. או הג'יפ. או הגמל. נזכרתי במוסא והתחלתי לקנא בו. מת לו אי שם אלפי קילומטרים של חול בינו לבין המתח הבלתי פוסק הזה. כבר מזמן אינו רעב או צמא או חש את הרְמה הזאת. כמה ימים לאחר מכן אמרה האישה, שהיא הדבר האחרון האמיתי שנותר עבורנו בעולם הזה, "רבותיי, ההגרלה תתחיל ממש בעוד כמה שניות."

"באמת?" ניסיתי להתרומם ונפלתי. איך הזמן טס כשגוססים במדבר.

"רבותי ו… גבירתי!" הכריז קול נמוך מבעד למגאפונים, "ברוכים הבאים להגרלת הלוטו השלושה עשר של מדבר סהרה, יש איתנו כאן שני מתמודדים אמיצי לב, שהימרו ממיטב הכוחות האחרונים שנותרו בהם ונתנו לנו את המספרים ה… זוכים? אולי. מי יודע, נצטרך לחכות ולראות. מרזנה, בואי וסובבי עבורנו את כדור הזכוכית והבה נראה מה המספר הראשון שלנו!"

למרות שההכרזה הזו הפתיעה אותי והרגשתי התרגשות גדולה, אהיה שקרן גדול אם אומר שחשבתי שאזכה. הייתי בטוח שזהו, אני עומד להפסיד ולמות כאן לצד חישה הטוב שבטח יצטרף ביחד איתי אל מוסא לגיהנום. לא שזה הפחיד אותי, כמה יותר גרוע זה כבר יכול להיות, אבל עדיין השתדלתי להקשיב. מספר אחרי מספר שלפה האישה שרק היום התגלתה כמרזנה מתוך הכדור. לא יכולתי לראות דבר, השמש עיוורה אותי, אבל שמעתי הכל. היא הכריזה כל מספר "5… 3… 8… 1…" ולא זכרתי כלל אילו מספרים סימנתי, אבל הקשבתי טוב טוב, לכל מספר.

וזכיתי. באמת זכיתי, זו לא היתה בדיחה או מתיחה, הוא הכריז את שמי במגאפונים וחשבתי שאני עומד להתעלף. זכיתי בדיוק במה שרציתי, ג'יפ עם מאוורר תקרה, ג'ריקן של שלושים ליטר מים וקערת פירות טריים! רציתי לקפוץ ולצרוח משמחה, לרקוד איזה ריקוד ניצחון ולחבק את מרזנה, אבל לא יכולתי לזוז. במקום זה, חרחרתי והשתעלתי, בקול גוסס שאלתי, "איפה הוא? הג'יפ… איפה הוא?"

"קח," אמרה לי מרזנה, הרימה את ידי והניחה משהו בתוכה. יכולתי להרגיש מיד, אלה היו מפתחות.

"ניצחתי… אני המנצח…" אמרתי, "איפה הג'יפ…"

"אתה יכול לאסוף אותו מהעיר השכנה, כמה אלפי קילומטרים מכאן. ברכותיי חישה, אתה המנצח." אמרה מרזנה.

חישה… רגע, חישה זכה? לא אני? הסתכלתי לעבר חישה בשאלה, אבל לא היה שם אף אחד. ואז הבנתי, איזה טיפש גמור הייתי, החבר שלי מוסא מת אלפי קילומטרים מכאן, ואני חישה. לא היה אף אחד אחר. הרגשתי כמו אידיוט מושלם על שנתתי למדבר לתעתע בי כל כך הרבה זמן, לדמיין לצדי אדם שהוא בעצם אני, כשאני כמעט לגמרי לבד. אבל לא רציתי שמרזנה היפה תבין איך טעיתי, אז העמדתי פנים שהכל בסדר והצצתי לבדוק שהיא לא שמה לב. מסתבר שהיא לא רק לא שמה לב, אלא שבכלל לא היתה שם, וגם דוכן הלוטו נעלם. השמש בטח בישלה לי את המוח לגמרי, לא האמנתי, גם את מרזנה ואת דוכן הלוטו דמיינתי. הייתי חייב לקחת את עצמי בידיים, שאפתי עמוקות… אחרי הכל, הגיע הזמן לצעוד אל הג'יפ שלי.


 

 

סופר במסגרת ערב מספרי סיפורים, בנושא "ניסים" – ג'אם.

געוואַַלד: מה קרה פה עכשיו?

השעה כמעט 5 בבוקר.

היה לי קשה להירדם הלילה, ובסוף הצלחתי. כמעט נרדמתי ב2 בלילה כשג'וק מעופף העיר את שנתי, והיא הפכה למצוד לילי. אבל לאחר מכן חזרתי לישון, מה שלקח עוד זמן… אני ישנה תחת חלון מסורג, שפונה לחצר פרטית שלי מאחורי הבניין בקומת קרקע. קרוב ל4 בבוקר, משהו העיר אותי. פקחתי את העיניים וראיתי יד מחזיקה פנס מציצה עלי מהחלון.

"הי הי הי!" התרוממתי, "מי זה שם?"

"משטרה." שמעתי מעבר לחלון. לא ראיתי פנים, כי הפנס סינוור אותי.

"מה?" הייתי מבולבלת.

"משטרה."

"מה?" שאלתי שוב, "מה הבעיה?"

"סמים." הוא אמר לי.

לא ידעתי מה להגיד על זה. פריצה לדירה כדי לחפש סמים ב4 לפנות בוקר לא נשמע אמין, אבל בשכונה הזאת קורים דברים כאלה. זאת שכונה די עניה עם הרבה סוחרים, בדיקות סמים לא שגרתיות ברחוב וניידות שעוצרות אנשים בדרישה לראות מסמך מזהה… אמנם מאז הג'נטריפיקציה, הרבה פחות; אבל שלהאיר אל תוך בית על אישה ישנה בפנס בארבע בבוקר, זה כבר פלילי.

"מישהו התלונן?"

"כן." הוא שאל לשמי ואם אני חיה עם עוד מישהו, עניתי שלא.

"אתה מוכן להעיף את הפנס הזה מהפרצוף שלי? הרגת אותי…"

"סליחה." הוא כיבה אותו, "יש לך אחים?"

"ואם כן?"

"יש לך אח בשם עדן?"

"לא. אני לא מבינה מה הסיפור."

"כנראה מישהו פתח את הפה…" הוא מלמל כאילו לעצמו, "את מביאה לפה הרבה חברים?" פנה שוב אלי.

"מה?"

"מארחת חברים ששותים הרבה?"

"מה? לא."

"כן."

"לא."

"אז מה זה כל הבירות שם? מי שותה את כל זה?"

הסתובבתי. על השולחן היו מספר בקבוקי בירה ריקים מפוזרים, "אני." אמרתי.

"את אלכוהוליסטית?"

"לא." אמרתי, "עכשיו גם לא חוקי לשתות בירה?"

"חוקי." הוא אמר, "מעשנת?"

"לא." התעוררתי קצת והבנתי שאני נותנת לבחור הזה מידע שאני לא מחוייבת לתת, "אתה שוטר?"

"כן."

"תראה לי תג בבקשה."

"אין לי מה להראות לך."

"אדוני, אם אין לך תג אז בבקשה, לך מכאן."

"שיהיה לך לילה טוב גברת." הוא הדליק שוב את הפנס שלו והלך. טרקתי את החלון ונשארתי להסתכל החוצה, הוא הסתובב עוד קצת בחצר שלי, פתח את המקרר, הסתכל מסביב והלך.

אחרי שהלך, כבר לא יכולתי לישון. יכול להיות שהרגע ניסו לשדוד אותי? ואם כן, אתם חושבים שבקרוב הוא יחזור עם חברים?

געוואַַלד: מתחת לכל דחייה

מכירים את כתב העת "מעיין?"

זה כתב עת לשירה וספרות שקיים מאז 2005. אהבתי את העובדה שהמחיר שלו נמוך יחסית אז הוא יותר מושג, ושהוא תומך בכל מיני סוגי אמנות ויזואלית, כמו קולנוע וציור במגזינים נלווים. יש שם יצירות פוליטיות, מודרניות, ארוטיות, מגוון אמנים חדשים, צעירים או מוכרים, ולא רק פרוזה. הם טוענים שהם מניפים את השירה החדשה. מבחינת המקימים של כתב העת הזה, אם מישהו יגיד שהם לא נשמעים רציניים, זו מחמאה. שלחתי להם סיפור לפני כ3 חודשים. הסיפור שפרסמתי פה בפוסט בזמנו, "ציפיות".

והם החזירו לי בתשובה לקונית:

"הי ג'אם, הכתיבה מהוקצעת, אולי מהוקצעת מדי עבורנו

בהצלחה!"

את הסיפור שלי בן 1000 המילים ואת ביקורת שש המילים האלו, לקח להם לקרוא ולהגיב במשך שלושה חודשים. ואני יודעת שהדברים האלה לוקחים זמן, איי'ב בין אראונד דה בלוק, אבל התגובה…

תחושת הבאסה עברה בשניה והתחלפה בכעס. לפי המילון הפנימי שלי, המשמעות של "מהוקצעת" זה כתיבה ללא רבב. מה שאומר שהבעיה שלהם זה שהכתיבה שלי טובה מדי. כלומר, אם אני מבינה נכון, במידה וזה היה ניסיון לביקורת בונה כלשהי (למרות שסביר להניח שלא), הם בעצם אומרים שעליי לרדת רמה כדי להיכנס למגזין שלהם. אני צריכה לזייף כמה טעויות דקדוקיות, או אולי להביא מילים גבוהות לצד סלנגים. שחלילה לא יישמעו רציניים, אני מניחה. מה השם של זה – אגו? נראה שהעורך המסור שלהם חייב לערוך, ולא מסוגל לראות טקסט "מהוקצע" בעיניים. או שאולי הכל עניין של תדמית. אולי הם דוגלים בתפיסה שאמנות מודרנית צריכה להיות פגומה, אחרת היא מתיימרת. כן כן, ניתחתי את זה יותר מדי, כי זה נשמע לי כל כך מגוחך שרציתי לברר איפה גר הלקטור שלהם, ללכת לשם ולנער אותו טוב טוב. זו אפילו לא ביקורת, זו סתם דחייה עם הסבר מטומטם. הם לא רצו את הסיפור וברור מאוד שהסיבה היתה אחרת.

כתבתי בחזרה:

"זה אומר… לא?"

כי זה היה ברור, אבל רציתי לראות בעיניים, שבאמת לא. והם הגיבו אחרי כעשרים דקות:

"לא מתאים לנו. אבל אל תתייאשי! אולי נסי גרנטה באינטרנט"

הלכתי להצגה בתיאטרון באותו הערב, בלי הרבה חשק. כל ההצגה שתיתי לגימות של וויסקי מהפלאסק שלי, וכשחזרתי הביתה שתיתי גם ג'ין ובירה. בשלב מסוים הייתי מספיק שיכורה כדי לעשות טעויות. ואולי זו לא היתה טעות, אבל פתחתי את המייל, קראתי אותו שוב וכתבתי תגובה משלי:

"הבנתי.

אני יכולה רק להבין מכך שזוהי מדיניות של הנהלת כתב העת שלכם, להעלות לדפוס אך ורק כתבי יד שדורשים מכם עבודת עריכה מייגעת.
אבל אל תתייאשו אתם! יש לכם זמן לשנות את דעתכם, וסביר להניח שבאמת תשנו, כשתקראו שוב את מה שכתבתם לי במייל החוזר ותבינו כמה אתם סתומים.
שלכם בנאמנות."
אני יודעת שזה היה מטומטם, אבל הכל יצא מלבי האוהב. חוץ מזה, במידה מסוימת, כשהתעוררתי למחרת ונזכרתי מה עשיתי וקראתי שוב את מה ששלחתי, הרגשתי סיפוק. לא כתבתי שום דבר לא נכון. וכן, אני גם מודעת לכך שלהגיב בכל צורה שהיא לדחייה או ביקורת זה מסורתית רעיון רע, אבל לא יכולתי להתאפק.
אני עדיין נוהגת לשבת הרבה בבית הקפה שאז עבדתי בו, הייתי שם לקוחה עוד לפני שעבדתי ונשארתי נאמנה למקום. בעל המקום, ב' (הבוס שלי לשעבר), מנוי שלהם ויש לו את כתב העת הזה בפינה עם שאר העיתונים. ישבתי לעיין בו. כבר עיינתי בו בעבר, אבל רציתי לראות מה התקבל חוץ ממני. תתעלמו מהפתטיות שבעניין. ראיתי שם סיפור ובו היה המשפט: "שיערה היה שחור כעורב, עורה לבן כשלג" ורציתי להוציא מצית ולשרוף את הדבר הזה. יותר טוב מזה – למסגר אותו ולתלות על קיר במוזיאון הטמטום. הם באמת קראו את השורה הזאת ואז קיבלו את הסיפור? גם מישהי שאני מכירה מהשכונה הופיעה שם עם שיר משלה. והיה שם גם שיר, עם השורה: "אני כופר בשפה הגבוהה, הנכנסת להריון כשהיא עקרה" וגם "מקלל כל מילה שבעקבותיה לא תפרוץ צעדת מחאה" – והבנתי את הרעיון; הם חיפשו ניו אייג' מובהק, ואני לא זה. אני די אולד פאשן ולא כותבת תוכן מחאתי, תמיד אהבתי לכתוב סיפור עלילתי פרופר, בלי מסרים ורעיונות נסתרים. ככה כל קורא יכול לקבל מהסיפור את מה שהוא צריך לקבל, ולא את מה שאני רוצה לתת. כשב' ראה אותי מעיינת, העיר שהוא לא סובל את צ'יקי, העורך הראשי של מעיין, וחושב שהוא אידיוט גמור. סיפרתי לו ששלחתי לו סיפור וסיפרתי על התשובה שלהם וגם על שלי, והוא אמר, "טוב מאוד ג'אם, אולי לא תופיעי שם אבל את לא צריכה, הראית להם ממה את עשויה והם לא ישכחו את השם שלך."
ומאז הם לא הגיבו על זה. אקח את השתיקה הזאת מצדם, אעטוף אותה באגרוף מתנשא ואפרש אותה כניצחון שלי. תודה לאל שיש אלכוהול שמטשטש כל שיקול דעת ומוציא את מה שאנחנו באמת מרגישים. אז עכשיו אני מניחה שאני שרופה מבחינתם, אבל למזלי, גם הם שרופים מבחינתי. מגזין שדוחה כתבי יד כי הם אובר-קוואלפייד – לא נשמע כמו מקום שמחמיא להתפרסם בו.