מתוך המגירה: לוטו המדבר

כשהייתי ילד, אספתי מטבעות. היה לי אוסף כל כך עצום עד שבגיל 15 כבר לא נותר לי מה להוסיף,  הכל היה לי. אבא עליו השלום נהג לומר שאיסוף מטבעות, כמו החיים, נהיה יותר ויותר משעמם עם הזמן, בעיקר כשכבר יש לך הכל. ככה הרגשתי באותם רגעים בנוגע להליכה. בתור ילד נהניתי ללכת, כשזה היה חדש. ובימי נדודיי, לצעוד ולטייל כשהיה עוד כל כך הרבה לראות. אבל עכשיו… שביל הצעדים הארוך הסתחרר והתעוות כשהסתובבתי לבדוק אם אני עדיין צועד, כמעט נפלתי כשסובבתי את הראש בחזרה קדימה, וחישה שם יד על כתפי.

"חביבי." הוא לחש, "אני חושב שאני יכול לראות את העיר."

"אתה… מדמיין." אמרתי, "אנחנו… נמות כאן."

"לא לא, תראה. אורות!"

הרמתי את הראש. לא ראיתי שום אורות, רק שממה. מדבר והרים ושממה.

"אתה מדמיין, מהבול." אמרתי, "אוי לי ולמזל המחורבן שלי, בטוח תמות לפניי כמו מוסא המסכן, ואני אהיה תקוע כאן לבד…"

"זה חייב להיות הקניון בעיר הקרובה."

"אל תתחיל לדמיין דברים, כי אז גם אני אתחיל לדמיין דברים. אני צריך אותך שפוי, חישה."

"רגע, זה לא קניון…"

זה לא הרגיע אותי, אבל היה נחמד לשמוע שהוא לא לגמרי איבד את הראש. לרוב, זה היה התפקיד שלי.

"זה דוכן!" הוא המשיך עם השטויות שלו. פלבלתי בעיניי, והן צרבו. "זה דוכן לוטו. אני לא מאמין."

משוגע לגמרי, לא עניתי. אם אי אפשר לנצח בויכוח מול אדם חכם, בטח שאי אפשר לנצח מול אדם טיפש. הוא הוריד את היד מהכתף הנוטפת שלי ודידה במה שנראה שילוב מעניין של ריקוד ועוויתות גסיסה.

"לאן אתה… הולך?" ניסיתי לצעוק, "חכה…" ואז ראיתי את הסנוורים באופק; אורות לבנים וצהובים מהבהבים כמו מכות קטנות של ברק בלב השום כלום, ממצמצות בחינניות, עם זוג מגאפונים יפיפיים למעלה וחלון קטן למטה. זה לא היה קניון, זה היה דוכן לוטו.

חישה רץ, נפל, קם והמשיך לרוץ. רצתי אחריו. נפלתי כמה פעמים, קמתי והמשכתי לרוץ בכל פעם. היינו כמו שני דגים שמצאו חור ברשת, אבל תוך כדי ריצה כבר הייתי מיואש. בטח אין שם אף אחד. סתם דוכן לוטו נטוש בלב המדבר עם זוג מגאפונים וחלון.

"יש כאן מישהו?" חישה דפק על החלון בהיסטריה מבחילה, הוא דפק ודפק והחלון נפתח והיד שלו זינקה פנימה ופגעה במשהו, שמעתי "אווץ'!"

"סליחה… סלחי לי גברת…"

"נוודים מטומטמים." שמעתי קול של אישה מעבר לחלון, "שיט. יופי, עכשיו האף שלי מדמם."

כשהתקרבתי יכולתי לראות רבטה כרוכה בקפידה סביב זוג עיניים חומות ומבריקות, אף מושלם מטפטף דם, וזוג שפתיים אדומות.

"זה באמת דוכן לוטו…" אמרתי לעצמי בקול, "באמצע המדבר."

"סליחה גברת, את בסדר? יש לך אולי כוס מים?"

"תמיד אותו הדבר," אמרה האישה. היא שלפה נייר טואלט מתחת לדלפק ודחסה אותו לתוך נחיריה, "למה אתם תמיד מבקשים מים. יש לי פה כרטיסים ששווים מיליונים וכל אחד שעובר פה תמיד מבקש מים."

"בבקשה…" חרחרתי, "אנחנו… עומדים… למות…"

"טוב טוב… לא צריך לעשות דרמה." היא שלפה מתחת לדלפק ג'ריקן של מים צחים. זה היה מראה מלבב. באותה מידה יכלה לשלוף את האלוהים בכבודו שירעיף עלינו אהבה וברכות. שנינו זינקנו לפני שהספיקה להניח אותו על הדלפק. היא נבהלה וזרקה אותו החוצה, וחישה ואני הנתפלנו עליו. הוא הצליח לחטוף אותו מבין ידיי הלופתות ושתה ושתה ולגם, המים מטפטפים על סנטרו וחזו הערום. נצמדתי לצווארו ושתיתי את מה שנשפך.

"איח. זה דוחה." שמעתי את האישה אומרת.

לאחר ששתינו וסיימנו להתנשף, ואחרי שהיא החליפה את נייר הטואלט בנייר חדש ודחסה גם אותו לאפה, המשיכה ואמרה, "טוב, אז אתם מוכנים להמר קצת, רבותיי?" כשדיברה, הניירות קיפצו מעלה ומטה. יכולתי לראות טוב יותר עכשיו. הציפורניים שלה היו מרוחות בלק אדום והיא שלפה מתחת לדלפק מספר כרטיסים.

"להמר?"

"זה דוכן לוטו רבותיי, אתם מהמרים על מספרים וזוכים בפרסים. קדימה, ההגרלה הבאה תתחיל בקרוב, כל אחד לקחת כרטיס." היא שלפה זוג עטים מתחת לדלפק. חישה חטף את אחד העטים ואני לקחתי את האחר. מילאנו את המספרים. לא התרכזתי יותר מדי במה למלא, יצא לי רצף מספרים שנהגתי להשתמש בו באופן קבוע כשמילאתי כרטיסי לוטו; יום ההולדת של חמסנה הקטנה שלי, יום הנישואין ועוד כמה תאריכים. זה היה רצף חסר סיכוי, אבל לא התכוונתי לשבור הרגלים דווקא בלב המדבר, זה כל מה שחיבר אותי למציאות. כשסיימנו למלא את הטפסים, הנחנו אותם על הדלפק.

"גברת, במה זוכים?" שאל חישה.

"הפרס הראשון הוא עשרים מליון." היא אמרה, "הפרס השני הוא ג'יפ עם מאוורר תקרה, ג'ריקן של שלושים ליטר מים וקערת פירות טריים, והפרס השלישי הוא גמל."

"אוווווו…"

"יש משהו לאכול בזמן שמחכים?"

"אני לא מסעדה," אמרה האישה, "אתם מכוונים לשלם היום?" היא שלחה את ידה.

הסתכלנו אחד על השני, "לעזאזל, מאיפה את חושבת שיש לנו כסף?" שאל חישה, "כל מה שיש עלינו זה המכנסיים האלה והנעליים המרופטות."

היא בחנה אותנו מכף רגל עד ראש, "הן לא כאלה מרופטות…"

בימי נעוריי נהגתי להמר על סוסים. היום אני יודע כמה טיפשי זה להמר, סוסים הם חכמים הרבה יותר מבני אדם, אף פעם לא שמעתי על סוס שפשט את הרגל כי הימר על האדם הלא נכון. אבל כשאין לך מה להפסיד, ובינינו, הנעליים כן היו מרופטות, להמר היה נראה כדבר הגיוני לעשות.

היא נתנה לנו מחצלת בזמן שחיכינו. לא היה לה אוכל, אבל היה לה לוח שש בש, כמה מגזינים ישנים, שמשיה וגראס רפואי. הימים חלפו וגופנו נחלש. המים אזלו ולא היה דבר אחד ללעוס, אפילו לא טבק. שכבנו שם על החול החם, השמים בצבע כחול עמוק והשקט עצום. לא תיארתי לי אי פעם שהמדבר יהיה איום גדול כל כך על חיי, בדיוק כמו שלא חשבתי על הכרישים כאיום על חיי כשהייתי ביבשה. והנה אני כאן. קרה שחשבתי לבלוע את אחת מקוביות השש בש, לגמור את הכל, אבל פחדתי שעד שפעם אחת בחיים משהו יצליח לי, זה יהיה התאבדות, ואף אחד אפילו לא ידע על זה. לפחות אם היו יודעים, כמו מוסא, כשהתפטר מהמפעל וצעק על המנהל מראש הסולם, "אתה לא יכול לפטר אותי, אני מתפטר!" רק שהוא גמר בלשכת התעסוקה, ואני אגמור קבור בחול. על מה אני מדבר… הוא כן גמר קבור בחול, ואפילו לא מצא עבודה אחרת לפני כן. הלשון שלי התנפחה מרעב ועדיין הצלחתי, בעיקר לאחר שקיעת השמש, לפצוח במונולוגים כשחישה מקשיב לי במבט ריק.

"אני לא מבין איך הנמר למשל, איך הוא רודף אחרי אייל למשל, איך הוא מצליח ללכוד את היצור המהיר הזה, כן? לתקל אותו, כן? לאכול את עורו החי, ואז הוא אפילו לא חוגג את הניצחון או רץ לספר לחבר'ה. לא, הוא מסיים לאכול והולך לנוח, ואחר כך ממשיך לארוחה הבאה, כאילו לא קרה לו עכשיו הדבר הכי מרגש שיכול לקרות לנמר."

לפעמים הייתי עובר התקף פילוסופי, "חישה," הייתי לוחש, "החיים קצרים חביבי, אבל הם גם הדבר הכי ארוך שאי פעם חוויתי."

באחד הימים נשכבתי על הגב, כבר לא יכולתי להחזיק את גופי, כל עצמותיי כאבו ולא יכולתי לראות דבר בשמש החזקה, "אני לא חושב שאשרוד לקבל את הפרס שלנו, חישה…" אמרתי, "לאחר שאמות, אתה יכול לקבל את החלק שלי."

חישה בעצמו היה זרוק לידי, "אל תתייאש, חביבי," הוא אמר, "למות יהיה הדבר האחרון שנעשה בחיים."

היינו שחורים, מזיעים, רועדים, צנומים וחלשים. כבר לא נותר דבר לצפות לו. אולי חוץ מהכסף. או הג'יפ. או הגמל. נזכרתי במוסא והתחלתי לקנא בו. מת לו אי שם אלפי קילומטרים של חול בינו לבין המתח הבלתי פוסק הזה. כבר מזמן אינו רעב או צמא או חש את הרְמה הזאת. כמה ימים לאחר מכן אמרה האישה, שהיא הדבר האחרון האמיתי שנותר עבורנו בעולם הזה, "רבותיי, ההגרלה תתחיל ממש בעוד כמה שניות."

"באמת?" ניסיתי להתרומם ונפלתי. איך הזמן טס כשגוססים במדבר.

"רבותי ו… גבירתי!" הכריז קול נמוך מבעד למגאפונים, "ברוכים הבאים להגרלת הלוטו השלושה עשר של מדבר סהרה, יש איתנו כאן שני מתמודדים אמיצי לב, שהימרו ממיטב הכוחות האחרונים שנותרו בהם ונתנו לנו את המספרים ה… זוכים? אולי. מי יודע, נצטרך לחכות ולראות. מרזנה, בואי וסובבי עבורנו את כדור הזכוכית והבה נראה מה המספר הראשון שלנו!"

למרות שההכרזה הזו הפתיעה אותי והרגשתי התרגשות גדולה, אהיה שקרן גדול אם אומר שחשבתי שאזכה. הייתי בטוח שזהו, אני עומד להפסיד ולמות כאן לצד חישה הטוב שבטח יצטרף ביחד איתי אל מוסא לגיהנום. לא שזה הפחיד אותי, כמה יותר גרוע זה כבר יכול להיות, אבל עדיין השתדלתי להקשיב. מספר אחרי מספר שלפה האישה שרק היום התגלתה כמרזנה מתוך הכדור. לא יכולתי לראות דבר, השמש עיוורה אותי, אבל שמעתי הכל. היא הכריזה כל מספר "5… 3… 8… 1…" ולא זכרתי כלל אילו מספרים סימנתי, אבל הקשבתי טוב טוב, לכל מספר.

וזכיתי. באמת זכיתי, זו לא היתה בדיחה או מתיחה, הוא הכריז את שמי במגאפונים וחשבתי שאני עומד להתעלף. זכיתי בדיוק במה שרציתי, ג'יפ עם מאוורר תקרה, ג'ריקן של שלושים ליטר מים וקערת פירות טריים! רציתי לקפוץ ולצרוח משמחה, לרקוד איזה ריקוד ניצחון ולחבק את מרזנה, אבל לא יכולתי לזוז. במקום זה, חרחרתי והשתעלתי, בקול גוסס שאלתי, "איפה הוא? הג'יפ… איפה הוא?"

"קח," אמרה לי מרזנה, הרימה את ידי והניחה משהו בתוכה. יכולתי להרגיש מיד, אלה היו מפתחות.

"ניצחתי… אני המנצח…" אמרתי, "איפה הג'יפ…"

"אתה יכול לאסוף אותו מהעיר השכנה, כמה אלפי קילומטרים מכאן. ברכותיי חישה, אתה המנצח." אמרה מרזנה.

חישה… רגע, חישה זכה? לא אני? הסתכלתי לעבר חישה בשאלה, אבל לא היה שם אף אחד. ואז הבנתי, איזה טיפש גמור הייתי, החבר שלי מוסא מת אלפי קילומטרים מכאן, ואני חישה. לא היה אף אחד אחר. הרגשתי כמו אידיוט מושלם על שנתתי למדבר לתעתע בי כל כך הרבה זמן, לדמיין לצדי אדם שהוא בעצם אני, כשאני כמעט לגמרי לבד. אבל לא רציתי שמרזנה היפה תבין איך טעיתי, אז העמדתי פנים שהכל בסדר והצצתי לבדוק שהיא לא שמה לב. מסתבר שהיא לא רק לא שמה לב, אלא שבכלל לא היתה שם, וגם דוכן הלוטו נעלם. השמש בטח בישלה לי את המוח לגמרי, לא האמנתי, גם את מרזנה ואת דוכן הלוטו דמיינתי. הייתי חייב לקחת את עצמי בידיים, שאפתי עמוקות… אחרי הכל, הגיע הזמן לצעוד אל הג'יפ שלי.


 

 

סופר במסגרת ערב מספרי סיפורים, בנושא "ניסים" – ג'אם.

מודעות פרסומת

געוואַַלד: מה קרה פה עכשיו?

השעה כמעט 5 בבוקר.

היה לי קשה להירדם הלילה, ובסוף הצלחתי. כמעט נרדמתי ב2 בלילה כשג'וק מעופף העיר את שנתי, והיא הפכה למצוד לילי. אבל לאחר מכן חזרתי לישון, מה שלקח עוד זמן… אני ישנה תחת חלון מסורג, שפונה לחצר פרטית שלי מאחורי הבניין בקומת קרקע. קרוב ל4 בבוקר, משהו העיר אותי. פקחתי את העיניים וראיתי יד מחזיקה פנס מציצה עלי מהחלון.

"הי הי הי!" התרוממתי, "מי זה שם?"

"משטרה." שמעתי מעבר לחלון. לא ראיתי פנים, כי הפנס סינוור אותי.

"מה?" הייתי מבולבלת.

"משטרה."

"מה?" שאלתי שוב, "מה הבעיה?"

"סמים." הוא אמר לי.

לא ידעתי מה להגיד על זה. פריצה לדירה כדי לחפש סמים ב4 לפנות בוקר לא נשמע אמין, אבל בשכונה הזאת קורים דברים כאלה. זאת שכונה די עניה עם הרבה סוחרים, בדיקות סמים לא שגרתיות ברחוב וניידות שעוצרות אנשים בדרישה לראות מסמך מזהה… אמנם מאז הג'נטריפיקציה, הרבה פחות; אבל שלהאיר אל תוך בית על אישה ישנה בפנס בארבע בבוקר, זה כבר פלילי.

"מישהו התלונן?"

"כן." הוא שאל לשמי ואם אני חיה עם עוד מישהו, עניתי שלא.

"אתה מוכן להעיף את הפנס הזה מהפרצוף שלי? הרגת אותי…"

"סליחה." הוא כיבה אותו, "יש לך אחים?"

"ואם כן?"

"יש לך אח בשם עדן?"

"לא. אני לא מבינה מה הסיפור."

"כנראה מישהו פתח את הפה…" הוא מלמל כאילו לעצמו, "את מביאה לפה הרבה חברים?" פנה שוב אלי.

"מה?"

"מארחת חברים ששותים הרבה?"

"מה? לא."

"כן."

"לא."

"אז מה זה כל הבירות שם? מי שותה את כל זה?"

הסתובבתי. על השולחן היו מספר בקבוקי בירה ריקים מפוזרים, "אני." אמרתי.

"את אלכוהוליסטית?"

"לא." אמרתי, "עכשיו גם לא חוקי לשתות בירה?"

"חוקי." הוא אמר, "מעשנת?"

"לא." התעוררתי קצת והבנתי שאני נותנת לבחור הזה מידע שאני לא מחוייבת לתת, "אתה שוטר?"

"כן."

"תראה לי תג בבקשה."

"אין לי מה להראות לך."

"אדוני, אם אין לך תג אז בבקשה, לך מכאן."

"שיהיה לך לילה טוב גברת." הוא הדליק שוב את הפנס שלו והלך. טרקתי את החלון ונשארתי להסתכל החוצה, הוא הסתובב עוד קצת בחצר שלי, פתח את המקרר, הסתכל מסביב והלך.

אחרי שהלך, כבר לא יכולתי לישון. יכול להיות שהרגע ניסו לשדוד אותי? ואם כן, אתם חושבים שבקרוב הוא יחזור עם חברים?

געוואַַלד: מתחת לכל דחייה

מכירים את כתב העת "מעיין?"

זה כתב עת לשירה וספרות שקיים מאז 2005. אהבתי את העובדה שהמחיר שלו נמוך יחסית אז הוא יותר מושג, ושהוא תומך בכל מיני סוגי אמנות ויזואלית, כמו קולנוע וציור במגזינים נלווים. יש שם יצירות פוליטיות, מודרניות, ארוטיות, מגוון אמנים חדשים, צעירים או מוכרים, ולא רק פרוזה. הם טוענים שהם מניפים את השירה החדשה. מבחינת המקימים של כתב העת הזה, אם מישהו יגיד שהם לא נשמעים רציניים, זו מחמאה. שלחתי להם סיפור לפני כ3 חודשים. הסיפור שפרסמתי פה בפוסט בזמנו, "ציפיות".

והם החזירו לי בתשובה לקונית:

"הי ג'אם, הכתיבה מהוקצעת, אולי מהוקצעת מדי עבורנו

בהצלחה!"

את הסיפור שלי בן 1000 המילים ואת ביקורת שש המילים האלו, לקח להם לקרוא ולהגיב במשך שלושה חודשים. ואני יודעת שהדברים האלה לוקחים זמן, איי'ב בין אראונד דה בלוק, אבל התגובה…

תחושת הבאסה עברה בשניה והתחלפה בכעס. לפי המילון הפנימי שלי, המשמעות של "מהוקצעת" זה כתיבה ללא רבב. מה שאומר שהבעיה שלהם זה שהכתיבה שלי טובה מדי. כלומר, אם אני מבינה נכון, במידה וזה היה ניסיון לביקורת בונה כלשהי (למרות שסביר להניח שלא), הם בעצם אומרים שעליי לרדת רמה כדי להיכנס למגזין שלהם. אני צריכה לזייף כמה טעויות דקדוקיות, או אולי להביא מילים גבוהות לצד סלנגים. שחלילה לא יישמעו רציניים, אני מניחה. מה השם של זה – אגו? נראה שהעורך המסור שלהם חייב לערוך, ולא מסוגל לראות טקסט "מהוקצע" בעיניים. או שאולי הכל עניין של תדמית. אולי הם דוגלים בתפיסה שאמנות מודרנית צריכה להיות פגומה, אחרת היא מתיימרת. כן כן, ניתחתי את זה יותר מדי, כי זה נשמע לי כל כך מגוחך שרציתי לברר איפה גר הלקטור שלהם, ללכת לשם ולנער אותו טוב טוב. זו אפילו לא ביקורת, זו סתם דחייה עם הסבר מטומטם. הם לא רצו את הסיפור וברור מאוד שהסיבה היתה אחרת.

כתבתי בחזרה:

"זה אומר… לא?"

כי זה היה ברור, אבל רציתי לראות בעיניים, שבאמת לא. והם הגיבו אחרי כעשרים דקות:

"לא מתאים לנו. אבל אל תתייאשי! אולי נסי גרנטה באינטרנט"

הלכתי להצגה בתיאטרון באותו הערב, בלי הרבה חשק. כל ההצגה שתיתי לגימות של וויסקי מהפלאסק שלי, וכשחזרתי הביתה שתיתי גם ג'ין ובירה. בשלב מסוים הייתי מספיק שיכורה כדי לעשות טעויות. ואולי זו לא היתה טעות, אבל פתחתי את המייל, קראתי אותו שוב וכתבתי תגובה משלי:

"הבנתי.

אני יכולה רק להבין מכך שזוהי מדיניות של הנהלת כתב העת שלכם, להעלות לדפוס אך ורק כתבי יד שדורשים מכם עבודת עריכה מייגעת.
אבל אל תתייאשו אתם! יש לכם זמן לשנות את דעתכם, וסביר להניח שבאמת תשנו, כשתקראו שוב את מה שכתבתם לי במייל החוזר ותבינו כמה אתם סתומים.
שלכם בנאמנות."
אני יודעת שזה היה מטומטם, אבל הכל יצא מלבי האוהב. חוץ מזה, במידה מסוימת, כשהתעוררתי למחרת ונזכרתי מה עשיתי וקראתי שוב את מה ששלחתי, הרגשתי סיפוק. לא כתבתי שום דבר לא נכון. וכן, אני גם מודעת לכך שלהגיב בכל צורה שהיא לדחייה או ביקורת זה מסורתית רעיון רע, אבל לא יכולתי להתאפק.
אני עדיין נוהגת לשבת הרבה בבית הקפה שאז עבדתי בו, הייתי שם לקוחה עוד לפני שעבדתי ונשארתי נאמנה למקום. בעל המקום, ב' (הבוס שלי לשעבר), מנוי שלהם ויש לו את כתב העת הזה בפינה עם שאר העיתונים. ישבתי לעיין בו. כבר עיינתי בו בעבר, אבל רציתי לראות מה התקבל חוץ ממני. תתעלמו מהפתטיות שבעניין. ראיתי שם סיפור ובו היה המשפט: "שיערה היה שחור כעורב, עורה לבן כשלג" ורציתי להוציא מצית ולשרוף את הדבר הזה. יותר טוב מזה – למסגר אותו ולתלות על קיר במוזיאון הטמטום. הם באמת קראו את השורה הזאת ואז קיבלו את הסיפור? גם מישהי שאני מכירה מהשכונה הופיעה שם עם שיר משלה. והיה שם גם שיר, עם השורה: "אני כופר בשפה הגבוהה, הנכנסת להריון כשהיא עקרה" וגם "מקלל כל מילה שבעקבותיה לא תפרוץ צעדת מחאה" – והבנתי את הרעיון; הם חיפשו ניו אייג' מובהק, ואני לא זה. אני די אולד פאשן ולא כותבת תוכן מחאתי, תמיד אהבתי לכתוב סיפור עלילתי פרופר, בלי מסרים ורעיונות נסתרים. ככה כל קורא יכול לקבל מהסיפור את מה שהוא צריך לקבל, ולא את מה שאני רוצה לתת. כשב' ראה אותי מעיינת, העיר שהוא לא סובל את צ'יקי, העורך הראשי של מעיין, וחושב שהוא אידיוט גמור. סיפרתי לו ששלחתי לו סיפור וסיפרתי על התשובה שלהם וגם על שלי, והוא אמר, "טוב מאוד ג'אם, אולי לא תופיעי שם אבל את לא צריכה, הראית להם ממה את עשויה והם לא ישכחו את השם שלך."
ומאז הם לא הגיבו על זה. אקח את השתיקה הזאת מצדם, אעטוף אותה באגרוף מתנשא ואפרש אותה כניצחון שלי. תודה לאל שיש אלכוהול שמטשטש כל שיקול דעת ומוציא את מה שאנחנו באמת מרגישים. אז עכשיו אני מניחה שאני שרופה מבחינתם, אבל למזלי, גם הם שרופים מבחינתי. מגזין שדוחה כתבי יד כי הם אובר-קוואלפייד – לא נשמע כמו מקום שמחמיא להתפרסם בו.

ג'אם מדברת: על העוני שבתוך הראש

אתם יודעים את מי אני אוהבת? את חברת החשמל. הם סבלניים, סלחניים, ואף פעם לא גובים יותר מדי. אני מניחה שכבר ניחשתם שאני צינית. חברת החשמל גבתה ממני חוב שהצטבר שנתיים רק כי לא הייתי רשומה על שום חוזה (גרתי שנתיים עם שותפים), אז לא מצאו אותי ונתנו לחוב השמן לתפוח להנאתו. ולמרות שקמתי מוקדם במיוחד, וחיכיתי בתור של קבלת קהל כשעה וחצי, וזייפתי בכי תמרורים לפקידה הרחמנית, הם לא ויתרו. אני עדיין עובדת בתיאטרון והמשמרות הצטמצמו לארבע בשבוע לכולם, מה גם שאני לא מוצאת עבודה נוספת בפרילנס ועבודות מטבח כבר נמאסו עליי. הדבר היחיד שנותן לי תקווה לעתיד עם קורת גג בחצי השנה הקרובה, היא בדיחה אכזרית העונה לשם: "החסכונות שלי". אבל הגעתי למסקנה שכנראה הקארמה תפוסה חזק על למנוע ממני להרוויח משהו אי פעם. לא בקטע עגום, אולי גם, אבל לי יש הוכחה!

בקיץ שעבר, חבר שלי בזמנו (אחנתון) נתן לי במתנה משקפי שמש ריי באן, חדשים ויקרים, כי היה לו זוג אחר והוא מעולם לא השתמש בהם. הוא קיבל אותם במתנה מאבא שלו, שהוא לא סובל, אז לא הפריע לו לתת. נהניתי מהם קיץ שלם, ובסופו הכנסתי אותם למגירה והם חיכו לקיץ הבא.

השבוע, חברים הזמינו אותי לפסטיבל יערות מנשה האחרון. הם הופיעו שם עם הלהקה שלהם והצטרפתי בתור אורחת. כל הזמן שהיינו שם וענדתי את הצמיד המיוחד של האמנים, הרגשתי שאני סוג של "מטפסת" על הצלחה של אחרים. אמנם יום לפני כן, הגיע כל ההרכב לשמוע אותי מקריאה סיפור קצר בערב מספרי סיפורים מקומי, אבל בואו לא נשווה.

לקראת הפסטיבל, הוצאתי את משקפי השמש החוצה לחנוך את הקיץ. ואז, ביום השלישי, הם נעלמו. חיפשתי אותם בכל המחנה ולא מצאתי. חשבתי שכשנארוז אולי אמצא אותם, אבל לא. הם אבדו.

נסו לעקוב אחרי: את הכרטיסים לפסטיבל קיבלתי חינם כאורחת של הלהקה, את המשקפיים קיבלתי חינם מהחבר. שוויו של כרטיס לפסטיבל הוא בערך כמו המחיר של המשקפיים, ועכשיו רק תחילת הקיץ. אם לא הייתי מקבלת מההרכב כרטיס חינם, לא הייתי הולכת ולכן לא מאבדת את המשקפיים. מצד שני, אם לא הייתי מקבלת את המשקפיים במתנה, אני לא יודעת אם הייתי קונה ומאבדת או לא קונה בכלל, אבל עכשיו שהתרגלתי אליהם, אני כן זקוקה להם וכן רוצה לקנות. אז מה קורה כאן? האם הפסדתי או הרווחתי? ואם אמא שלי צודקת ויש אלוהים, מה לעזאזל הקטע שלו? למה לתת לי משהו בחינם ואז לקחת משהו אחר במקומו? האם הוא סוג של איש עסקים? האם אני אמורה ללמוד מזה איזה לקח? האם הלקח נלמד? ואם לא, אז מה הקארמה שלי מתכננת…?

להיות מרוששת בישראל, זה להרגיש באופן תמידי ומנטלי שאתה כישלון, בעודך מתמודד יום יומית מול אנשים שנראה שיש להם לא רק יותר, אלא הרבה הרבה יותר ממך. המשכורת החודשית שלי היא כמו תחנת עצירה שבה נכנסים ויוצאים אותו מספר של אנשים לאוטובוס, ואתה נותר עומד. ברגע שהכסף נכנס, הוא יוצא מהדלת האחורית, על הדירה ועל חברת החשמל (להם אני כבולה בתשלומים), ואם אני חוסכת בגדול, המצרכים הבסיסיים מכסים את השאר. זה עניין של רגל אחת בתוך הגירעון. וזה לא כל כך פשוט, כי איך אפשר להגיד שיש לך בעיות של כסף, כשאין לך את הדבר העיקרי שגרם לבעיה?

בלית ברירה, תוך כדי המשרה הקצוצה בתיאטרון, נאלצתי לנקות דירה של איזו בחורה ובעלה וארבעת ילדיהם וכלב. אני שונאת באופן קיצוני לנקות דירות של אחרים, אבל לא היתה לי ברירה. כשהיא הציעה (השותף שלי לשעבר המליץ עלי), פשוט לא הרשיתי לעצמי לסרב, עם כל הרצון הטוב. כשהגעתי, היא נופפה לי מהכניסה. היו כמה מדרגות ודלת פלדלת. נכנסתי וראיתי מולי שטח של אולי 40 מ"ר, לא כולל השירותים והמטבח הקטן. לרגע נעצבתי. אני לבדי אשמח לגור בדירה כזאת, היא גדולה בהרבה משלי; אבל איך יכולה משפחה עם ארבעה ילדים וכלב לגור כאן?

"הדירה הקודמת שלנו פשוט היתה צפופה מדי," אמרה הגברת, "אני כבר מתה לעבור לפה אחרי שהבית יהיה מוכן."

רציתי לבכות. אם הדירה הזאת היא הגאולה שלכם, איך נראית הקודמת? כל הילדים יצטרכו לישון בחדר אחד. אבל לא שאלתי שאלות, התחלתי לנקות והיא עזרה לי. לא הבנתי למה היא מעסיקה מנקה ב50 שקלים לשעה, כשאין לה כסף לדירה קצת יותר גדולה?

"נראה לי שזה יספיק להיום." היא אמרה אחרי 5 שעות של ניקיון, "את השאר נמשיך מחר."

"כבר די סיימנו." אמרתי לה, "מה עוד את צריכה? חבל לדחות למחר." זה היה סוף שבוע וממש לא רציתי לחזור לשם בשבת ולעבוד.

"אוי לא, אין סיכוי, תצטרכי לבוא עוד כמה וכמה פעמים…"

הסתכלתי עליה, לא בטוחה שהבנתי.

"אהה, לא הראיתי לך את שאר הבית!" היא נזכרה, "זוהי רק הכניסה האחורית."

היא לקחה אותי למטבח ופתחה דלת צדדית שהובילה לגרם מדרגות לולייני, עלינו ופתאום נפרש לפניי מסדרון ארוך עם לפחות 5 חדרים נוספים, שני חדרי שירותים ומרפסת. "לקומה הזאת תצטרכי עוד לפחות יומיים." היא אמרה. היתה לי תחושה מעורבת של הקלה בשביל האישה הנחמדה ומשפחתה ושל כעס על שלא חסכה לי את הרחמים קודם לכן. "ובקומה הראשית…" היא המשיכה ועלתה עוד גרם, ואני אחריה, לא מאמינה, והרחמים שלי הופנו כלפיי ונהיו עצמיים, "זה הסלון והמטבח וכל השאר." לפניי הופיע חדר ענק, ענק הרבה יותר מדי לעומת האדישות שבה הציגה אותו, עם מלא מקום לסלון, מטבח גדול וגם משרד בפינה. הקירות היו עשויים מחלונות עם נוף לים. "זאת הכניסה הראשית." היא הסבירה ופתחה דלת עץ מפוארת לרווחה. גינה גדולה ויפה היתה מאחוריה, עם עצים ועציצים ושיחים שרק צריכים מעט טיפוח, ומספיק מקום לכלב קטן לשחק. הלב שלי האיץ. הרגשות המעורבים הפכו לרגשות של קינאה טהורה. חבורה של זבלים מפונקים, בשביל מה הם צריכים את כל המרחב הזה? אני גדלתי עם עוד שתי אחיות בדירה של שלושה חדרים, ישנתי עם אחותי באותו החדר עד גיל 17 בערך, חדר השירותים היחיד בבית היה לא גדול יותר מהשירותים הכי קטנים שלהם ובטח בטח שלא היו מדרגות. לא באמת ריחמתי על עצמי, היתה לי ילדות טובה, אבל זה נראה נדרש אחרי שיום שלם עמדתי על הרגליים ושפשפתי את מיליוני הרצפות שלהם. קודם רציתי להוריד לאישה הזאת במחיר, ועכשיו רציתי להכפיל לה אותו והיה לי דחף עצום לגנוב לה את הסבון דאב מהשירותים.

כשיצאתי באותו יום מהבית שלהם העפתי בו מבט אחרון. עכשיו ראיתי את כולו; בגובה של שלוש קומות עמד הבניין על חלק שקט של ההר, עטוף עצים ובו גן פרטי עם גדר עץ.

לא באמת שנאתי אותה. היא היתה מקסימה ובעלה היה נחמד. הוא רופא אורתופד, היא מעצבת אופנה. הילדים שלהם חבורה של מפונקים, אבל הגדול מביניהם היה השנוא עלי כי ניסה לגנוב לי כסף מהארנק. אמא שלו היתה נבוכה ואני לא אמרתי כלום, אבל לפני שהלכתי לחשתי לו, "לא נראה שיש לך סיבה עם הורים יציבים ונחמדים כאלה, אבל אם אתה רוצה לגדול להיות גנב, לפחות תלמד לגנוב מהאנשים הנכונים ולא מהמנקה של אמא שלך. קרא את הספר רובין הוד, או נסה לשדוד בנק." והוא צחק במבוכה וירד לחדר המשופץ שלו. נראה לי שיזכור אותי.

בעודי מנקה שם בימים שלאחר מכן, הבית היה מבחינתי שייך לי. פתטי, אני יודעת, אבל ירדתי במדרגות כאילו הן שלי, הבטתי מהחלון הענק אל הים כאילו היו החלון והים שלי, יכולתי לדמיין את עצמי בונה ספריה ענקית בחצר הגדולה, ואז מתקינה אותה בבית, עוטפת בה את כל הקירות ומסדרת את כל הספרים שלי מסביב. אבל בסוף היום, הייתי חוזרת לדירת החדר וחצי שלי, שבה יש רק ספריה אחת קטנה ואין חלונות ורוב הספרים עדיין בארגזים כי אין להם איפה לגור. אני יודעת שזו לא תחרות, אבל הם לגמרי ניצחו.

לקח לי כמה ימים ובסוף סיימתי את הדירה שלה. היא שילמה תמיד בזמן ועשיתי הרבה מזומנים בתקופה הזאת. שבוע לאחר מכן היא ביקשה שאעזור לה לנקות את הדירה הקודמת שלהם כי הם צריכים להחזיר אותה למצב הקודם. "הפעם זה לא יקח זמן," היא אמרה, "נסיים את זה ביום אחד." אז הגעתי על הבוקר. תמיד קראה לי בסופי השבוע ולא סירבתי כי הייתי זקוקה לכסף, אז לא נהניתי תקופה ארוכה מימי השבת. הפעם לא דאגתי, הילדים שלה תמיד דיברו על כך שהם כבר מתים לעוף מהדירה הצפופה ההיא ולעבור לכאן, כמה גדולה היא יכולה להיות.

אז שוב טעיתי. שתי חצרות, שתי קומות+עליית גג, שני חדרי שירותים, שלושה חדרי שינה, מטבח גדול ובריכה. מכל זה הם מתים לברוח.

באותו ערב יצאתי לשתות עם חבר, וסיפרתי לו סיפור אגדה: על איך הפכה דירת שני חדרים קטנה על ראש ההר לוילה של שלוש קומות, ואיך הפכו ילדים מסכנים שישנים כולם באותו החדר לחבורת מפונקים, ועל איך שהפכו הורים קשי יום לקרייריסטים – והכל ביום אחד. הוא צחק והציע לי להעלות את המחיר. אני יוצאת מהפאב וקופצת לקיוסק לקנות כמה דברים, בדרך חושבת לעצמי שלא… לא אוכל להעלות את המחיר עכשיו. בדרך חזרה אני רואה ילד עם כלב לבן. הילד היה אותו בן 14 שניסה לגנוב לי כסף, הבן של האורתופד ומעצבת האופנה. הייתי המומה, לא כי ראיתי אותו, זה היה בתקופה שהם עוד גרו בבית הקודם והוא היה רק מרחק של 20 דקות הליכה מהדירה שלי, אלא מהכלב. הוא היה עצום, כמעט בגובה של הילד. פתאום נחתה עלי הבנה… האישה אף פעם לא אמרה לי שהבית שלהם קטן, אף פעם לא תיארה את הדירה הקודמת כקטנה, רק כ"צפופה", ואף פעם לא אמרה שהכלב שלהם קטן. זו רק אני, שמדמיינת הכל בקטן.

כל כך התרגלתי לראות הכל בקטן, שאני לא מסוגלת להבין כמה אני לא רואה. הראש שלי עני והתפיסה שלי עניה. ומה הפלא, כשאני כבר עשור במלחמת קיום, ומבלה כל הזמן עם החברים העניים מהשכונה שלי והמוח העני שלהם. אני בקלות יכולה להשוות בין השיחות איתם לבין שיחות עם אנשים יציבים. אנחנו חושבים על שכר שעתי, והם על הנטו; אנחנו חושבים על מה שאין לנו, והם על מה שהם רוצים להשיג; אנחנו על כמה יעלה לנו, והם על כמה הם ירוויחו; אנחנו על המכשולים, והם על ההזדמנויות. לא משנה כמה משמרות יהיו לי בתיאטרון, כמה דירות אנקה וכמה כסף אנסה לחסוך על מצרכים, המצב שלי לעולם לא ישתנה. כי המוח שלי עני.

דוגמא טובה זה החלק הראשון של הפוסט. מה שסיפרתי על הפסטיבל והמשקפיים. באותו זמן לא ראיתי שהרווחתי משקפי שמש לקיץ שלם וגם פסטיבל חינם, אלא ראיתי את מה שהפסדתי. ובכנות – לא ראיתי את זה עד שסיימתי לכתוב את הפוסט.

אז החלטתי להישאר בתיאטרון ולא לחפש משרה שניה. בזמן הפנוי שלי אשתמש כדי להתקדם וללמוד ולראות דברים בגדול. אם הכל גדול מאוד בדמיון, כמה הוא יכול להפתיע במציאות? אולי קצת לאכזב, אבל נראה לי שזה שווה את הסיכון.

מתוך המגירה: בטי-פתי


אמא נורא כעסה כשמצאה אותי עירומה על השטיח. חשבתי שתירגע כשתראה את יובל רכון מעליי, אבל היא לא; להיפך, סילקה אותו. לא חשבתי שתכעס, יובל אמר שזה יהיה אמין יותר אם אוריד באמת את הבגדים. בהתחלה מחיתי, אבל רק בשביל שיתעקש, אהבתי לתת לו לנצח. גם כששיחקנו באבן-נייר-ומספריים אהבתי לתת לו לנצח, למרות שגיליתי שלנסות להפסיד במשחק הזה, זה קשה כמו לנסות לנצח.

אם תשאלו לדעתי, אמא נבהלה רק כיוון שפחדה שיובל יראה את סימן הלידה שלי ויספר לאמא שלו. יש לי נקודה ורודה ומקומטת ליד הזרת ברגל שמאל, זה מה שנשאר אחרי שכרתו לי את האצבע השישית ברגל. אצבע קטנה וחסרת משמעות שלא הפריעה לי בתור תינוקת ולא הפריעה לאף אחד אחר, ושאמא בכל זאת החליטה לחתוך. מאז האצבע הכרותה מגרדת בכל פעם שאני מפחדת או מתרגשת.

אז כשגיליתי שיובל גבה מהר עם השנים, גידל גבה נוספת בין הגבות והתחיל להרכיב משקפיים, אבל נשאר צנום ובעל אזניים בולטות, היא גירדה שוב. גיליתי את זה כשפגשתי אותו בתחנת הרכבת 15 שנה לאחר התקרית על השטיח. פתאום נחתה עלי הבנה חסרת טעם שהיום הוא הכי מבוגר שאי פעם היה והכי צעיר שאי פעם יהיה, ולרוע המזל כנראה ימשיך להשתנות עם השנים הבאות, שכבר הוכיחו שהן לא עושות לו טוב. הוא לא זיהה אותי, אבל ביקש שאזוז כי הסתרתי לו את לוח הנסיעות. לא היעזתי לדבר איתו אחר כך, אבל דאגתי למצוא מקום משם אוכל לצפות בו בזמן הנסיעה. גירדתי ברגלי ובהיתי בו. הוא ישב ברגליים פתוחות כמו נהג משאית, שיחק בקוביה הונגרית ומלמל בשפתיו בלי הפסקה. שמחתי לראות שהוא עדיין אוהב לשחק. החזקתי ספר כדי שלא יחשוב שאני עוקבת אחריו. לא רציתי שיחשוב שאני עוקבת אחריו למרות שזו אמת, אני לא רוצה שאף אחד יחשוב עלי דברים שהם אמת, כי כל מה שאני עושה הוא מביך. כמו כשאני אוכלת כריך וחייבת לסיים אותו בביס ה13 בדיוק, אז אני סופרת, ובגלל זה אני לוקחת לפעמים ביסים קטנים ולפעמים, בעיקר בסוף, ביסים ענקיים, כי אפילו אחרי כל השנים אני עדיין לא מצליחה לחשב איזה גודל יהיה הנכון כדי לתזמן… או כמו שאני הולכת לסופרמרקט, וחייבת לעבור בכל המעברים, אפילו באגף של האביזרים לתינוקות למרות שאין לי תינוקות; אני עוברת על הכל כמו פקמן רק בלי רוחות הרפאים, אוספת נקודות, וגם אם באתי רק בשביל מיץ אשכוליות אני עושה את כל הסיבוב, ורק אז ממשיכה אל הקופות.

הוא נראה כל כך מרוכז בקוביה שלו שרציתי להרים לו את הראש, כדי שיסתכל עלי וייזכר, ויחייך, וישאל אם אני רוצה לשחק איתו. אבל הוא המשיך לסובב את הקוביה המטופשת שלו, עם האצבעות הארוכות המטופשות שלו והמלמול המוזר עם השפתיים החמודות שלו.

למרות שקרא לי "בטי-פתי" כל הזמן, למרות שהיה שתלטן ואהב משחקים שבהם צריך להתפשט, למרות שגנב לאמא תכשיטים מהשידה ותמיד גרם לאצבע שלי לגרד, חשבתי שהוא בסך הכל בחור נחמד. מרוב שהייתי עסוקה בו, לא שמתי לב שאני מזיעה ורועדת בידיים. לא הורדתי ממנו את העיניים. במקום לסדר את הצבעים בקוביה, נראה שהוא רק מבלגן אותם יותר. התחלתי להבין שהוא הורס את כל מה שהוא נוגע בו. כמו עם הקוביה, וכמו כששיחקנו ואמא נכנסה, ולקחה לו את חפיסת הסוכריות מהיד. הסברנו לה שזה רק "תרופה בכאילו" אבל היא לא הקשיבה ואמרה שתוריד אותם באסלה, ואני ידעתי שלקחה אותן לעצמה. לא שהפריע לי, הן גם ככה היו מגעילות, אבל הן גרמו לי להרגיש טוב ותמיד העלימו את הגירוד ברגל. יובל קרא לזה פלצבו, אמא קראה לזה סמים, ואני לא קראתי לזה. אבל איך שלא תקראו לזה, אהבתי את הפלצבו האלה, ורציתי אותם שוב ואמא לא נתנה לי. וזה נראה לי מגוחך, כי לה בעצמה היו הרבה פלצבואים בארון שבשירותים, אז למה לה מותר ולי אסור. אבל אז כבר ידעתי לא להקשיב לאמא, היא לא ידעה כלום. לפעמים הוכיחה שהיא חכמה, כמו ביום שהביאה כלב וקראה לו כריסטיאן, רק בגלל ששנאה את השכנה ורצתה להרגיז אותה, ולשכנה היה בן בשם כריסטיאן. תמיד היתה אמא צועקת, "כריסטיאאאאן! מי כלב טוב? מי כלב טוב?" והיתה זורקת לו כדור, והוא היה רץ לתפוס, אולי כי נהנה מזה ואולי כי חשב שאמא נהנית מזה ומאיזשהי סיבה רצה לרצות אותה, והשכנה היתה מסתכלת מהחלון ומחמיצה פנים. כן, היו לה רגעי הקסם שלה, אבל לרוב לא ידעה לחשוב קדימה, בגלל זה הלכה לאירועים משפחתיים גם אם לא רצתה ללכת, אבל רק לאלה של מי שהגיע לאירוע שלה קודם, ולא חשבה איך תוכל להמשיך עם זה בטווח הארוך, ולהגיע ללוויות של אנשים שיבואו ללוויה שלה קודם. תמיד טעתה. נהגה לומר שאם אשחק בגשם אהיה חולה, ותמיד הייתי חולה רק בקיץ. שאם אשחק בשמש אחטוף כאב ראש, ותמיד כאב לי הראש רק בחורף. לא להתקלח בלילה, לא לישון עם שיער רטוב, לאכול הרבה גזרים כדי לראות טוב יותר, לא לאכול מאוחר בלילה כדי לא להשמין, לאכול גלידה כשכואב הגרון, לשתות הרבה מים כשאני משלשלת, למרוח קפה על פצעים פתוחים, למרוח בוץ על עקיצת דבורה, לא לבלוע מסטיק כי הוא יצא בקקי רק בעוד שבע שנים, לא להיכנס לבריכה אחרי שאכלתי אבטיח, לא לאכול כשאני מדברת, לא לדבר כשאני אוכלת… אבל כל אלה היו טעויות, מיתוסים, שקרים. כי עם כל הגזרים שאכלתי, הקפה שמרחתי, הגלידות שנשנשתי וכל המים ששתיתי… אף פעם לא חירבנתי מסטיקים. ובלעתי המון בילדותי. זה גרם לי לחשוב בעצבות כמה שפנים בטח צריכים משקפיים אבל אף אחד לא יודע, וכמה עצוב זה לטעות כמו אמא בכל דבר. כמו עם הגזרים. וכמו שכרתה לי את האצבע שאם היתה עדיין קיימת, סביר להניח לא היתה מגרדת בכלל. זה מביך, אבל כולנו טועים כל הזמן. ואיך לא, כשאנחנו אפילו לא מספיק חכמים מספיק להבין איך המוח שלנו פועל; למרות שכשחושבים על זה, אם הוא היה פשוט מספיק בשביל שנבין אותו, אז היינו טיפשים מדי בשביל להבין בכל מקרה.

אז המשכתי לשבת שם ולהסתכל עליו, לפחות שלוש פעמים כמעט שקמתי כדי להתקרב, והתחרטתי. הוא לא הרים את העיניים אפילו פעם אחת, גם לא כדי לבדוק איפה אנחנו, כאילו ידע שאני כאן ורצה שאמשיך להסתכל עליו, כמו שבצל מכריח את מי שחותך אותו לבכות על גופתו המתה. אבל לא חשבתי שהוא באמת יזכור אותי, עברו 15 שנה ואני נשכחת, כמו דמות שעצרה לגרד בתוך הנעל בזמן שלפניה צולמה תמונה משפחתית, ונותרה שנים ממוסגרת בסלון של זרים, בתור הזרה שמחטטת לעצמה בנעל שם ברקע. ואז הרכבת נעצרה וכמה אנשים ירדו בקיסריה, ואחד מהם התנגש ליובל ברגל עם המזוודה שלו, ויובל הרים את העיניים ממש לשניה. זה נראה כאילו הוא מסתכל עלי, ולמרות שידעתי שיותר הגיוני שהוא מסתכל בחלון, המוח שלי נתן לרגליים פקודה לעמוד. סגרתי את הספר וקמתי. אנשים חשבו שאני יורדת ופינו לי דרך לעבור, אבל נעצרתי מולו ולא הייתי בטוחה מה כדאי להגיד. בשלב מסוים, הוא הרגיש את נוכחותי והרים את המבט. זה לא נראה כמו שציפיתי. העיניים שלו היו אדומות ומנופחות והגדם שלי גירד יותר ויותר. הוא שאל, "מה?" בקול נמוך.

"אני לא מרגישה טוב…" אמרתי.

אני לא יודעת למה אמרתי את זה, זה נשמע לי אידיוטי תוך כדי שיצא לי מהפה, ובטח גם נראה אידיוטי עם הרגל שלי משתפשפת כלפי השניה, אבל זה פשוט מה שיצא. אולי כי ידעתי שלמרות שיובל גורם לאצבע שלי לגרד כל הזמן, הוא גם תמיד מוצא משהו שיפסיק את הגירוד, ולזה חיכיתי. הוא הסתכל עלי, הגבה הארוכה שלו מצטמצמת כאילו הסתכל ישירות על השמש, ואז עיניו התבהרו כאילו בא ענן. ידעתי שהוא מזהה אותי, רופא אף פעם לא שוכח את המטופלת הראשונה שלו, אבל אז הוא אמר, "שיט!" קם מהר, לקח את תיק הגב שלו ויצא מהרכבת בריצה.

נשארתי שם עומדת. לא הרגשתי מבוכה ולא רציתי לבכות, רק בהיתי בספסל עליו ישב רגע קודם וגירדתי רגל ברגל. הוא השאיר משהו אחריו, שקיק עם כסף קטן. כשהרמתי את העיניים ראיתי אותו עומד על הרציף ומסתכל עלי ישירות, מחזיק את תיק הגב שלו באחיזה רפויה. עכשיו כן זיהה אותי, והשפתיים שלו שוב זזו, רק שהפעם הצלחתי לקרוא אותן: "בטי-פתי?"

והרכבת המשיכה בדרכה.


 

סופר במסגרת ערב מספרי סיפורים, בנושא "רפואה קונבנציונלית" – ג'אם.